אז
"זאת תהייה תוספת מעניינת לקורות החיים שלך" היא אמרה. ואני רק
נתתי בה מבט משועמם.
"באמת" היא התעקשה, "מי יכול להגיד עוד שהוא החזיק את האושר
וויתר?"

שרון, הגרזן ואני שכבנו במיטה המוצעת צהוב. בינינו נקווה כתם
דם גדול. אני מנסה להיזכר למי הוא היה שייך לגרזן, לה או לי.
אחרי זה נמשכו להם חיים שלמים, ובסוף גם אותי קברו.

אי שם
חמישה חודשים אבל מי סופר, זה הזמן שנשאר לי להיות איתה מאותה
נשיקה.
עם רדת החשיכה, אדם נרדם ומתאר לעצמו חלום, בורא קווי מסגרת
ומתאר, מותח עלילה פשוטה או מפותלת, יוצר דמויות בצלמו, בצלם
חלומו. חוצפה היא לפעמים, חוצפה בוראת במוחו של אדם רדום
שאיפות נטולות יכולת הגשמה, חוצפת השטן הזאת טומנת בראשך את
זרעי האכזבות הגדולות שלך.
שתיתי ועולם דמיוני וחצוף מאין כמותו נפח חיים והשתרבב למציאות
שלי.

בועה
יושב הייתי בכורסא חומה שריפוד העור שלה נסדק מרבות השנים,
והבנתי. העזתי להבין שכל זרעי התקווה החצופים נבטו להם, סוף
סוף, קרעו את קליפת ההסתברות והאדמה  כוסתה דשא ירוק וסמיך.
קווי האגדה שלי שורטטו לנגד עיניי. והנה, במגדל השן נחה לה
הנסיכה היפה מכולן, היא שלי ובלי לשים פתאום אני שלה, והאגדה
מתעוררת, נמשכת לה גם כשעולה היום. והנסיכה יפה לה מיום ליום.

נסיכה
סמל התום והיופי מונח בזרועותיי עם עלות שחר ראשון מיום בו
פגשתיה. ומציאות שעולה על בקשותיי הכמוסות ביותר, הנלחשות מבעד
שפתיים קמוצות כדי לא לעורר את חרון המציאות, "מי שמע כדבר
הזה" תגידו, "נושא כלים בן איכרים, פצה פיו ומבקש לו בת מלך,
ולא סתם נסיכה. ידרוש לו את הקסומה והיפה ביותר, זו שליבה טהור
וכל כולה טוב, ודעתה עליה וחוכמתה רבה מזו של כל מלמדיה". והנה
היא מונחת בידיי השדופות, עושה את אשר עושה במלכותיות וקסם.
שוזרת סביבי הילה של גאווה.
"אני אוהבת אותך".

אביר
יום אחד נקרה בדרכי אגם צלול ובו מי בדולח מבהיקים. מתוכו
השתקף אליי אביר בשריון קשקשים מזהב, חרב קסמים לו בנדן. באמת
לקח לי זמן להבין במי מדובר, ועל-אף שעברו שנים רבות ולא פעם
ניסיתי לברר זאת, עדיין לא ברור לי תהליך הפלא בו כותונת
הבלויים שלי שזרה שתי וערב קשקשי זהב, ושכמיית הצמר הנפרמת
הפכה עורה לארגמן קסום ועיטורי מלוכה בו.
מיום ליום השמש ברקה מעיניה, מיום ליום היא קרנה יותר. היום
הבהיר ביותר הפך בין רגע לתל צללים העוטף את הזוהר הקורן
ממנה.
ואכן שמחה בחצר המלך, אין אגדה חצופה מזו שתחת אפה של ההסתברות
קרמה עור וגידים.

שעון החול
מביט בה מפוכח, הופך באישיותה בעומקים המוכרים לי. נסיכה של
סיכות. אהבתיה עם חסרונות גלויים לעין. וההרמוניה מתמזגת בה
ובי ובנו. ואנו מחובקים ועגולים זורמים יחד אנה ואנה. מחוברים
במגע ומילים רכות, כאבו של זה מוצא מנוחה בזו, וכאבה של זו,
גדול ככל שיהיה, זורם אל ליבו המחוסן של זה. ושעות של מגע
ושעות של חיבה אין סופית אל מול שעון חול גדול מכדי תפיסה.
והעצב נגלה וגדל, וחרבי אל מולו נשלפת.

האושר, איך לומר...?
משרתה הנאמן אנוכי של גבירה קסומה. בכל בוקר ממתיק העולם לי
סוד על עצם היותי בר מזל מאין כמותי. מראות וריחות נפלאים קרצו
לי באשר הלכתי ויומי הפך לצייד מתמיד אחר חיוך או מחוות אושר
מכיוונה של עלמתי.
והנה כבר נשזר חוט שני בוטח ממגדל השן היישר אל זרועותיי, והן
חזקות ובוטחות .
"אהבה של ממש" תיארתי באוזני מכרי המפקפקים. התנפצה לה בועת
מציאות אחת, ושנייה נשזרת תחתיה בצבעי קשת בוהקים, מדגישים את
עיניה הירוקות והנפלאות. מציאות הולמת לנסיכה שהינה.
ואני שבוי קסם אחר סיפור כה מופלא, שאינני רוצה לדעת מה צופן
הוא בהמשך, וכל כולי מתאווה בכסיסת ציפורניים לחזות מה יוליד
אך רגע זה.
והאושר, איך לומר? מצא לו מקום של קבע בלהיטות חיי. אבל...

הדרקון, מי יוכל לו?
נסיכתי נסיכת נסיכות היא ונחה בגבה העירום אליי. ולי קיר לבן
מזה ועור רוטט מזה. מפעם לפעם אני מביט בה, איך הצלעות מגלגלות
בהיפתחן אל גופה אוויר וורדים מתוק, מחיות אותה בתוך מיתה
חלקית, חלומית, יום יומית. אני חייב להעיר אותה לראות את
הניצוץ שבעיניה עוד פעם לפני שאתמסר לממלכת החלומות, שזהה כמעט
בדיוק לממלכתנו אנו.
ליטוף קל מסמר את עורה ופיה נפער קמעה. עיניי אחוזות טרור ופחד
והנה הדרקון שלה.
במיליון שיניים ושלושה ראשים, אין ספור ציפורניים ועיניי
פנסים.
ואיך אתייצב אל מולו, ואיך אביס את הדרקון שלה ואקחה על כתף.
כה גדול ומפחיד, וממנה יצא, שלה הוא הדרקון, ומי יכול לו?

הגרזן
כנראה שהוא כבר היה שם זה זמן רב, ובי התייחסתי לצורתה המרשימה
של ידית המאחז, לפיתוחי ראשו בצורות אינדיאניות מגולפות. וראו
איזה בוהק הלהב ומה יפה העולם המשתקף ממנו.

התגובות
סתם כי רציתי לראות מה זה יעשה, ואז אמבולנסים וכוחות ביטחון,
ועוד פעם פסיכולוג והמון מבטים.
סתם, באמת סתם, לא חיפשתי למות או משהו כזה, וזה גם לא שמצאתי
למות, סתם עניין אותי לראות.
ואז שתיקה, והעיניים שלה התחילו להיות שוב אדומות.
ומאחוריה אני באמת יכול לראות את העולם כל כך יפה, ודמעה ענקית
מתגלגלת לה מעין שמאל וזה משגע אותי איך היא נותנת לה ליפול,
איך היא נותנת לי ליפול.
וככה מבעד לתחבושות התמונה כל כך יפה, היא במרכז ומסביבה מלא
מכשירים עם נורות וצפצופים. אני כל כך מאושר עכשיו. קיווית שזה
מה שזה יעשה. אני כמעט יכול לראות את העשב הרך ואת צבעי הקשת
ואת הניצוץ שלה בעיניים.

לילה טוב מחמדי. זכור, דרקונים ונסיכות יש רק באגדות. תחלום
מחמדי, חלום בשתי עיניך הרכות. ובאם תראה כוכב נופל, מי ייתן
וחלומך יתגשם.