"מר ג'יבונס אמר שאני אוהב מתימטיקה כי היא דבר בטוח. הוא
אמר שאני אוהב מתימטיקה כי זה אומר לפתור בעיות, והבעיות האלה
קשות ומעניינות אבל בסוף תמיד יש תשובה ברורה. והכוונה שלו
היתה שמתימטיקה היא לא החיים, כי בחיים אין בסוף תשובות
ברורות. אני יודע שזה מה שהוא התכוון כי זה מה שהוא אמר.
וזה כי מר ג'יבונס לא מבין במספרים."

מתוך 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת'
מאת מארק האדון, פרק 101

20.12.04                           15:39

קשה לשחזר מתוך המקום הפיזי שבחרתי לי. אבל קבעתי מראש שאשחזר
אז אני מנסה. יושב על כסא בר יפהפה בבית קפה קטנטן שברובד אחד
הוא ליד הבית הישן של סבתא, וברובד אחר לגמרי הוא קטן מספיק
כדי להספג בו וברובד שלישי הוא קרוב מספיק למקום בו יש לי
פגישה בעוד שמונים ושש דקות....

אני מתקשה להחליט אם אני אוהב או לא את הבקרים האלה בהם אני
מתעורר מאוחר, אחרי שינה מאוד עמוקה שבאה מעייפות גדולה. שבר
של חלום שאני לא מצליח להסביר החזיק בי חזק במקום ההוא בין
מציאות לחלום, מקום בו אני מנסה להסביר לעצמי מה התחולל בעולם
הסמלים הפרטי שלי בזמן החלום. יש לי מן פנטזיה כזאת, לחבר את
עצמי ל-EEG ולראות שחלומות מהסוג הזה בכלל לא מלווים בגלי אלפא
האופייניים לשנת חלום, אלא ב-SWS האופייניים למנוחה של המוח.
שינה עמוקה.

זו התעוררות לתוך בוקר שאין בו תכנונים מיוחדים ולכן הוא מלווה
בקצף של חוסר מנוחה ואדים של רגשי אשם על חוסר עשייה.

אסנת ניגשה למיטה שישנתי בה בסביבות עשר ורבע ואמרה לי בקול
הילדה המקסים שלה 'תקום!!' וחשבתי לעצמי:
'זה כל-כך עוזר להתנתק מהסמל הכובל בחלום. כל-כך עוזר
לחייך.'

כל הבוקר אסנת נתנה את הטון. התרחיש היה שלה. אני הייתי תהליך
שקט שרץ ברקע, והבוקר היה לי מאוד נוח עם זה, כי את מקומם של
קצף חוסר המנוחה ואדי תחושת האשם תפסה דמותה של אחותי מהחלום.
בעולם הסמלים שלי, זה סימן חזק לסכנה.

כלומר, בתיאוריה הייתי אמור להיות דרוך ועירני לאורך כל היום.
בפועל בחרתי לבנות לי בכוח לקונה פנימית של מנוחה.

[בוקר יום שני, העשרים בדצמבר אלפיים וארבע, הנפש המכנה את
עצמה ג' תדרוש לעצמה מנוחה , ויהי מה!]

כשהעוזרת של אסנת הגיעה בצהריים, הייתי הכי רחוק ממנוחה
שיכולתי להיות. הרגשת תלישות כרסמה בי בשעה שאני כרסמתי כמות
מוגזמת של בורקסים, המוסיקה ברקע חלפה דרכי ומתוך חיפוש המוצא
לקחתי לי את הספר שאסף המליץ עליו (המלצה שלו היא תו תקן בדוק
לאיכות), התחמשתי בתירוץ לעצמי של 'הולך לקנות משו' ופעפעתי
לרחוב. לשוטט. מחפש לקונה חיצונית לשכן בה את הלקונה הפנימית,
ולנוח.

בהליכה קווית על דיזנגוף לא מצאתי מנוחה במיוחד. הארנק שלי
נשלף ארבע פעמים (שזה חמש פעמים יותר מדי), העיניים שלי היו
משותקות, בדיסוננס לרגליים שהלכו מהר מדי. אוסף המבטים הארוכים
מדי שאספתי לי מפינת ירמיהו עד פינת גורדון צעקו לי שמשהו לא
בסדר.
לא יודע למה פניתי ימינה בגורדון. אולי ניסיתי לחזור חמש עשרה
שנה אחורה ולמצוא את ארנון ורם יושבים ב'גורדונס' כמו אז.
העליתי על דעתי להכנס לגורדונס ולשבת שם ולכתוב, אבל יותר מדי
נוסטלגיה בראש ויותר מדי עיסת בורקס חצי מעוכלת בבטן שלחו אותי
הלאה
שמאלה בדב הוז, תיכף פינת סמולנסקין, הדירה ישנה של יוני
ואחותי.
ניסיתי להתחמק במודע, אז הרגליים לקחו אותי לשם. נמנעתי מלקחת
ימינה בסמולנסקין, רק כדי לא להציץ אל המרפסת שהכילה פעם כמה
סערות נעורים שלי.

באוב הפרטי שלי עלתה דמותה של אהובתי הראשונה, שהיא עדיין
מאגית בעיני. עוד כמה צעדים על דב הוז, ומימיני עדיין החנות
הקסומה ההיא. קניתי שם כובע לאהובה, בידיים רועדות של בן 17
מאוהב.

חמים לי. מההליכה , מהמעיל, מהזכרונות. משמאלי ירידה למה שהיה
פעם גינה נעימה והיום הוא מעבר מרוצף עם ספסלים. פחות נעים ממה
שזכרתי, אבל... הנה הלקונה שלי.

שעתיים (וחצי ספר) מאוחר יותר, אני הרבה יותר רגוע. השארתי הכל
על הספסל וצללתי אל תוך הספר.
קראתי לאט. מתענג. מדמיין. מתעורר אל המקום העמוק ההוא. הילד
שמתואר בספר הוא אוטיסט. הילד שקרא בספר ישב את רוב ימי ילדותו
בין המדפים בספריה העירונית וקרא. מחייך לנוכח פיסת האוטיזם
הפרטית שלי, החבויה.
מרים את הראש מהספר. לאט. מבחינתי זה כמו לעלות לאט מצלילה
חפשית בלי להתחשב במצוקה הנשימתית.

על פני המים אני פוגש את עצמי הולך לאט יותר עד לככר דיזנגוף.
נינוח. הרגליים יותר איטיות. העיניים יותר נעות וקולטות.
מתבונן תוך הליכה איטית במיטב הנוער הצבוע בצבעים רעשניים על
הספסלים. תסרוקות צועקות, בגדים קרועים, חלקי מתכת נעוצים
בכוונה תחילה בפנים.
לא במקרה כתבתי מיטב הנוער. גם לא בסרקזם. ההתמודדויות שלהם
יכולות לעצב אותם באופן שעדיף בעיני על 'התלם', 'דרך המלך',
'העדר'...

אני זוכר.
ברובד העמוק ביותר אולי, התובנות של היום מבקשות את הנעורים של
אז.

עם התחושה הזאת בפנים, ממשיך עד לדיזנגוף סנטר. נכנס. קונה מה
שקונה (פעם חמישית, שזה שש יותר מדי). יוצא.

כך וכך דקות חלפו.
כך וכך דקות נותרו.

מוצא את הקפה הקטנטן הזה, על הוז ופרישמן. לא רחוק ממה שהיה
הבית של סבתא.
קפה. אני מרשה לעצמי מעט מאוד קפה בשנים האחרונות. מתענג.
את הקצף של חוסר המנוחה מחליף עכשיו קצף מתוק של חלב (שיחק
אותה הברמן), את האד המאשים מחליף אד ריחני של סירופ אגוזים.
מנוחה.
שחזור.

אם אני מותח את הצואר מספיק, אני יכול לראות את הגינה הצרה
והארוכה מתחת לחלון בסלון שהיה של סבתא.
אני זוכר שפעם כשהייתי בן חמש הסתכלתי מהחלון הזה לגינה וראיתי
צב. ירדתי לגינה יחף, כולי אושר והתלהבות על הצב הזה שהופיע לי
בחיים. סבתא, כיאה לניצולת שואה, כמעט התעלפה כשהנכד הקטן
והרזה מדי שלה קפץ בהתלהבות בגופיה ותחתונים ויחף בגינה. ולי
לא היה אכפת שכועסים עלי.
הרמתי את הצב, הוא הכניס את הראש לשריון, ואני חשבתי:
'איזו חיה מופלאה, הוא יכול להתכנס אל תוכו ורק העיניים שלו
מסתכלות בי מתוך השריון.'

הייתי מוקסם.