שורות לפרימו לוי (משורר-כימאי מאושוויץ)

במקום ממנו אף תפילה לא תציל
כל המילים הן תפילות, וגם שתיית
מרק מפינכה נעשית ניגון של תפילה.
והמכות, והקור, והרעב, והמספר המוטבע ביד,
גם הם לקוחים מתוך מחזור התפילות.
כשנפתחו שעריי אושוויץ הכבדים ויצאו צללי האנשים
ישב אלוהים סמוך לפתח ובכה וביקש מחילה
והתפלל לעמו שיסלח לו. סליחות אדם
לאדם אין מהן מנוס,

אין נורא מסליחה לאלוהים





מדרש לבית המקדש החדש

התפילות החליפו את עבודת הקורבנות
כשאלוהים החריב את בית המקדש ופיזר את ישראל בעמים
ואז קיבצו הגרמנים את נדחי ישראל
וביטלו את התפילות והשיבו את עבודת הקורבנות לבתי המקדש
החדשים שהם בנו על אדמת אירופה





לפאול צלאן

סירבת להלל אל אשר סרב
להלל אותך. סירבת לחפור באדמתו
של מי שביקש לחפור באדמתך
את מותו. לקחת בידך שושנה
של אין, של שום-איש,
כדי לדבר על קמילתך.
כתבת פרק-תהילים חדש,
קצר מפוגת-מוות, כדי להעיד
על אבקן שומם-שמיים
ועל מילים של ארגמן
בין החוחים. ותמיד עיגול עיניים,
תמיד אבק פרחים.

כתבת גרמנית, אותו דיבור ממית,
דרך סורג-שפה
אשר סגר עליך ויצר לך צוהר
עד שפיך התמלא
עד שצעקת שתיקות מלוא-הפה
ולא דרשת שיאמר דבר
או יסביר את צל-העבר.
אלוהי הכדים המלאים חלב שחור
השותים את עיניי העיוורים הריקות
ששוב אינן מצפות
לבקרים. אלוהי שקי השקדים המרים,
אלוהים האילם, תהום מעורטל-מחורר,
אלוהי האמהות המתות,
אלוהי העם היהודי שנהרג.
ותמיד אבן קלה, תמיד לילה כבד.

שרת לאלוהים, לשום-איש,
ללשון זרה שנשתכחה
ומתה, לגרזן פורח,
לקבר שניתן לנו ברוח.
ועין-של-אין נפקחה
מעל רעש של רגע בנהר הסיינה
והשתכחותו.
ושוב נעצמה. ותמיד המילים שבורות
בהעדר תשובה, תמיד הגוף שוקע
במים.

והמוות, אומן מגרמניה,
מילא פיך שתיקות-ים.






השמיים נפתחו כתהום (ואריאציה על הסיפור "שיחה בהרים" של פאול
צלאן)

מוטל על אבן
נזכרת תשוש-זיכרון באהבת-הלא-אהובים
אשר גדעה מגופה את פעמוניי-הידיים
וכרתה מפיה את חיוכי-הלשון
ועקרה מעולמה את חיבת-צל-האילנות
ונותרה כולה אש-לא-קדושה.
וכשראשך על האבן הקשה
התרוקן ממחשבות ונמלא דם
רגליך רחפו באוויר
והשמיים נפתחו כתהום פעורה תחתיך
וניסית ללכת
לברוח
בכל דרכי-העקיפין האפשריות
אבל כולן הובילו אותך
ממך אליך
והיית מוקף רבים
כולם מוטלים ישנים-בלי-שינה
שבויים בחלומות-ללא-חלום
וכולם לא אוהבים אותך
כי איך אפשר לאהוב אותך
אדם אחד
ואתה השבת אי-אהבה
כי הם היום רבים
ואיך יכול אחד לאהוב את כולם
התוודית לפני עצמך.
ואת אהבתך הצנומה
שהתרגלה לאורך דורות לשתיקתך
ולא התבקשה זמן רב להשמיע קולה
כיוונת לנר אחד שבער והוסיף לבעור
בפינה השמאלית ביום השביעי
כי הוא היה הנר שלו
הנר שאבי אמותינו הדליק
לא רק מדליק הנר הוא היה
וביום השביעי הלא-אחרון אהבת את שרפתו
ושוב לא אהבת שום-דבר אחר בעולם
רק את שרפתו אהבת
כי יכולת לראות איך הפעם
שרפתו תכלה את כל המחשבות
ותעכל את כל האבנים הקשות
ותשים קץ לעולמו
לכאב המיתות המשונות והנוראות
ולבכי מלאכי-השרת
הנשפך כגופרית צהובה
על ראשי הניצולים-בינתיים
שנותרו עדיין מוטלים על האבנים
בין המתים הרבים
משוועים לאהבתם
משוועים למות עצמם
משוועים לכך שלא ינקום הפעם
רק באוייביהם האנושיים
כי הפעם האוייב אינו רק אדם
ולא רק חטאי העם
הפעם גם הוא אוייבם
ועל-כן עליו לשים-קץ לעולם
ולהשיבו למים, לתהום, לעפר, לאש, לדם.


שפת המוות שלי

השפה הגרמנית מזכירה לי בית
ומוות. ולפעמים אפילו מן הבית
אני מבקש להתרחק. כשאני שומע גרמנית
זה קולו של סבא הדובר לאבא, ואבא העונה לו,
ומילות הפרידה של סבתי כשהיינו נכנסים לאוטו בנתניה.
זו היא גם שפת רוצחי משפחתנו: שפת המוות,
שפת הצעקות של הנאומים ההיטלריסטיים ושל מליוני שליחיו
הנוגשים, שפתן של הוראות ההפעלה לכבשנים הבוערים,
שתמיד היו כתובות בגרמנית. עמי נרצח בגרמנית.

אבי, שלא נולד בגרמניה וגם לא בישראל, ובשמו השני
מהווה זיכרון לאחד הנרצחים, שב לגרמניה פעמיים
בשנות השמונים. הוא שב לאיינבק כדי לצלם את בית סבתי
השדוד שהפך למלון, ואת בית-הכנסת של המשפחה
שנותץ ונשרף והותיר אחריו רק מצבה שקטה.
הוא לא שב עד לברלין כדי לחפש את בית ילדותו
של סבי. אולי הוא ידע שהצילום אינו רצוי, ושצילומים דהויים
בשחור-לבן הם כל מה שנחוץ לסבא מן העולם ההוא
שממילא נגמרו בו הצבעים.

סבא ידע לומר: אדמת גרמניה אסורה לנו,
ומכוניותיה, ומקרריה, ופירותיה. הוא ידע, כחקלאי,
שאין הוא יכול לומר בפשטות: ארורה האדמה.
אין בכוחנו לקלל אדמת גרמניה שלא תניב פירות,
ואין האדמה אשמה בחטאי האנשים היושבים עליה,
גם אם היא מתמלאת בדם ולא זועקת. סבא גם יכל להסכים
עם מי שאמר בעקשנות שחטאים אינם עוברים בדם
בין בני-אדם כמו צבע העיניים, אבל הוא לא רצה להיות שם
בגרמניה כשיעמוד מולו גרמני בן גילו, או בן גיל אחר,
ויחייך בשובע של חיים שלווים. סבי ידע לשאול:
מי ביני וביניהם? וכך הסביר את אי-רצונו במפגש,
ולא שכח שבינו וביניהם אוקיינוסים חסרי-חופים
ובהם אינסוף של עינויים וחטאים ודם. הוא לא שיקר
וידע שאף מפגש לא ימתח גשר מעל תהומות ההיסטוריה
של המאה העשרים, גשר אותו הוא ציווה על צאצאיו
לא לחצות.



סבי

סבי לא מת כדי לעבור לעולם אחר.
הוא לא חלם אף-פעם שיפגוש שוב את יקיריו המומתים
על גדות נהרות גן-העדן
ויזכה לשמוע מאיזה קרמטוריום עלו גופיהם כעשן השמימה
או לאיזה קבר-אחים נזרקו עירומים, אולי חיים.
הוא לא האמין בגיהינום של העולם הבא
אחרי שכבר חזה בגיהינום שבעולם הזה
ותחייה-למתים ואחרית-לימים היו רעיונות זרים לו.
הוא חי בעולם הזה, והאמין בחיי העולם הזה
ובכך שיש עת לחיות, ולפרוח, ולשמוח,
ולא רק עת לחדול. הוא הרגיש שבתוך טראגיות החיים האנושיים
הוא זכה לטעום מתוך הרבה מעיינות מתוקים
ושמר עיניים פקוחות תמיד כדי לראות ביופי העצים והנשים
ושאף תמיד להריח את הפרחים.
סבי, שיבשת שלמה קמה עליו להמיתו, הוסיף לחיות,
ומת ונקבר ביבשת אחרת.
את דמעותיו שמר לעת זיקנה: אז היה צף
כאב יתמותו מהורים שלא ראה מאז גיל עשרים ושתיים,
הורים שמעולם לא זכה לקבור.

סבי לא האמין בתפילות: תפילות יהודיות
נכתבות בלשון רבים, והוא היה יחיד
שנותר ממשפחה גדולה. וגם אני יחיד.
הוא לא ביקש שילדיו ישבו עליו שבעה
מתוקף הלכה עתיקה שהוא כבר לא האמין בה.
הוא לא רצה שנתפלל בעבורו, ועל-כן אנחנו
מתפללים עבורנו.

סבי חי עד שעשה גינות וערוגות בכל העולמות:
בעולמי, בעולמו, בעולמם. הוא לקח פרחים מזרעי האפשר
ושתל אותם באדמת הקיים. רוצה לבי לומר:
הוא לקח פרחים מן העבר ושתל אותם בתוך העתיד.
אולי בתוך עתידי. ובציוריו התגלו פנטזיות
של פריחה חדשה בצבעים חדשים. מכחול החליף ידיים,
וצבע היו זרעים, ואדמת הבד היתה עמוקה
מאדמת גבעות כל העולמות.

בידיו של סבא גם סלט פירות
היה מעשה אומנות.
הוא ידע שמעשי האומנות הגדולים
הם אלו המחלקים חינם פיסות של אושרים
ועל-כן הרבה תותים אגוזים תפוחים