יש דברים שרציתי לומר לך...

אבל אף פעם לא אמרתי.

כל הפעמים שפגעת בי...
כל הפעמים שלא היה לך אכפת...
כל הפעמים שחשבתי עליך...
כל הפעמים שקיוויתי שתבין...

יש דברים שרציתי לצעוק לך...
שתדע.
שתבין.
שתקשיב.

אבל לא שמת לב.

ואולי אף פעם לא תשים...

לפעמים לא דיברתי איתך...
ניסיתי להתעלם ממך כמה שרק אפשר...
אבל לא הרגשת.
לא שאלת.

לא היה לך אכפת.

הלוואי...

הלוואי והיית פה בשביל לקרוא את מה שאני כותבת...

הלוואי והיית יודע כמה בכיתי בגללך...
ולפעמים עדיין בוכה.

הלוואי והיית מבין...
הלוואי שהיה לך אכפת...

הלוואי שהיית יודע כמה שאתה חשוב לי...

הלוואי שהיית יודע שכתבתי את זה לך...
הלוואי והיית אוהב אותי גם....

הלוואי שהייתי מפסיקה לחשוב עליך...

שהייתי מפסיקה להיפגע...

הלוואי שהיית יודע כמה שאני נפגעת מהדברים הכי קטנים

הלוואי שיום אחד תדע...

הלוואי שזה כבר לא יהיה מאוחר מדי...

לשכוח...
לעבור הלאה...

לא היה מישהו אחד שלא אמר לי את זה כשהוא שמע על המצב המסובך
ובאמת שניסיתי, ובאמת שרציתי לעבור הלאה!

המצב הזה כל כך כאב לי...
לא השלמתי אם זה שאף פעם לא יהיה בנינו משהו...
הקטע ששכחתי היה יותר בגדר אמירה ולא יותר מזה...
לא יכולתי...

היו פעמים שהייתי אומרת לאנשים שאני מתחילה לשכוח
שזהו, שהסיפור נגמר.
שאני כבר עוברת הלאה.

לפעמים היו כאלה שלא האמינו לי...
אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותם.

ובאמת ששכנעתי את כולם...
היה רק מישהו אחד שלא האמין לי, שלא האמין ששכחתי...

אני.