" החיים הם די מוזרים" כתב פעם משורר ספרדי במאה ה14. ואכן
החיים נעשו לו די מוזרים מהשנייה הראשונה שהוא השמיע את האמירה
הזו בפני חבריו לילדות.
אותו משורר שאת שמו כבר לא נדע, הוצא להורג בידי האינקווזיציה
באשמת חריגה מהקו הרשמי של הכנסייה הקתולית הדוגלת באמירה,
"החיים בעצם לא כל כך מוזרים הם רק לא מובנים ונסתרות דרכי
האל".
כיצד כל זה מתקשר לסיפור חיי?
ובכן.
כל סופר מתחיל מחפש לעצמו התחלה לא שיגרתית, התחלה שתייחד אותו
משאר הסופרים המתחילים. יש כאלה שמתחילים את ההתחלה במשפט: "
והם חיו באושר ועושר"
הפסמיסטים מתחילים במילים: " ורק אז הוא ידע והבין"
הפוסט מודרנים או כותבי במה משועממים פשוט כותבים בהתחלת
הסיפור את המילה " סוף". לטענתם זה מעודד את הקורא להעביר דף
או להחזיר את הספר לחנות הספרים ולהחליפו ביצירה ראויה אחרת.
אני לעומת זאת, שבלוני ושיגרתי, מעדיף לספר לכם את הסיפור
מההתחלה עד שיימאס לי.
אז הכול בעצם התחיל בירושלים.
אני זוכר את זה כאילו שזה היה לפני שנתיים. יצאתי מהפאב הקבוע
שלי אחרי ששוב לא הצלחתי להרשים את המלצרית בשנינות שלי על
אודות האמת מאחורי הלבוש של אדם וחווה ובזמן הליכתי ברחוב
בירושלמי הקפוא מצאתי את עצמי בפוזיציה די מוזרה, מנשק את
הרצפה נשיקה צרפתית ועוד עם לשון.
לא הבנתי כל כך מה אני עושה. בסך הכול שתיתי 4.5 ליטר קילקני,
לא ישנתי 24 שעות ואכלתי ופל אחד, זה עדין אינו מסביר את
התנהגותי הלא מוסרית בפומבי.
אהה...שכחתי..וחברה שלי עזבה אותי בטענה האבסורדית שאני לא
מבין אותה, ודווקא את הקטע הזה ביחסים שלנו די הבנתי.
אז מה עושה בן אדם שפוי בכזה מצב?
הלוואי שידעתי.
במקום לתהות בשאלה הקיומית הזו, נטשתי את הרצפה בבוז מופגן ואל
רק בבוז מופגן אלא אף הקאתי עליה. הבטתי בעצמי דרך חלון ראווה
וכמה הופתעתי לגלות שאני מביט על עצמי בחזרה מינוס(-) שן שבורה
פלוס(+) חתך בשפה שווה(=) שיכור לאללה.
הרמתי טלפון לחברה שלי והמזכירה שלה ענתה שהיא לא זמינה כעת.
אז חיכיתי מספר שניות ואמרתי למזכירה שהיא יכולה להזדיין ואם
היא לא זמינה אז גם אני לא זמין.
זה לא זיעזע משהו את המזכירה, אז התקשרתי ל-144 כי רציתי לשמוע
קול חם ואנושי, קול של אישה.
חיים ענה לי ב-144.
אמרתי לו שגם הוא יכול להזדיין וחבל שהוא לא מתכנן ניתוח
לשינוי מין, לא שזה עוזר אבל עדין..
לפני שסיימתי להרצות בפני חיים את התיאוריה הפילוסופית שלי,
חיים ניתק והעניק לי את מספר הטלפון של אברבנאל.
הייתי מתקשר אבל הסוללה נגמרה לי ולא מצאתי שום גביע של "גיל"
כדי לחבר לו חוט.
אז נסעתי לביתי וכל הלילה חלמתי שאני על יאכטה בלב האוקינוס,
רוח נעימה נושבת בשיערותי, אני מנווט את הספינה לכיוון אי
טרופי כאשר לפתע אני נזכר שיש לי מחלת ים.
התעוררתי, קמתי, הלכתי לאסלה והקאתי.
המים היחידים שראיתי במשך אותו לילה היו המים של האסלה צבועים
בצהוב כהה חזק.
שוב נרדמתי.
קמתי בבוקר חדש, בוקר שמבשר על תקווה, על דרך חדשה. קמתי רענן
ומלא ומכיוון שישנתי בשירותים אז התרוקנתי מכל שאריות ה-4.5
ליטר קילקיני.
יצאתי מביתי נחוש להתמודד עם הבלתי נודע, להיאחז בשתי ידי
בסחרחורת של ההאנג אובר.אנשים שחלפו מולי ברחוב הסתכלו עלי
במבט התפעלות לא מובן בזמן שחיבקתי את העץ הכי קרוב.
אישה נחמדה התקרבה אלי ואמרה שבזכותי יערות הגשם בברזיל ינצלו
מהכחדה.
הבטתי עליה ואמרתי לה שבזכותה כדור הארץ ייהרס מהתפוצצות
אוכלוסין.
היא נישקה אותי בחום וחיבקה אותי לחזה המדולדל. בשארית אוזני
שמעתי אותה ממלמלת..." הלוואי שחיימק'ה שלי היה כמוך ולא היה
מבזבז את זמנו ב-144".
ניצלתי הזדמנות שהיא חטפה התקף אפילפסיה וברחתי.
בין קירות העיר התחלתי לחשוב, הייכן יוכל האדם למצוא לו
שלווה?
איפה אותה דולציאנה בדמות השקט שאנו רודפים אחריה כל הזמן?
היכן אותה פיסת אושר שכל אדם זקוק לו.הגידו לי, היכן?
ואז עלתה המחשבה בראשי...
זה מסוכן ללכת ולחשוב בעיר בו זמנית ובמיוחד שזה קורה באמצע
הכביש מול סמי טריילר הדוהר לכיוונך...
מזל שסטיבן הוקינג המציא את המכשיר הזה שבו אני יכול לכתוב
עכשיו. |