שוב הוא מסתכל עלי במבט הזה. המבט המתחנחן הזה שלו. כאילו אומר
"נראה אותך לא סולחת לי". מבט מתנשא. וזה נכון. אני באמת לא
יכולה לא לסלוח לו. הוא יכול לעשות לי משהו מאוד כואב ופוגע,
ואני יכולה לכעוס ולצעוק עליו, אבל שניה אחרי זה, הוא כבר ימיס
אותי. אני אחזור לאהוב אותו כמו תמיד. ללטף אותו, לנשק אותו.
הוא פשוט מדהים. הוא יפה כל כך. כולן חושבות שהוא פשוט מדהים
ביופיו, רוצות שהוא יהיה גם שלהן, מאוהבות באופי שלו, כמוני.
הן מתאהבות בשיער השחור והמבריק שלו, בעיניים הירוקות הגדולות
שלו... הן ממש כמו איזמרגד. רק המשפחה שלי חושבת שהוא מכוער
נורא. האף שלו גדול מדי, והוא מסריח ורשע. ואני תמיד יוצאת
להגנתו: "לא! זה לא נכון! הוא הכי יפה בעולם! והוא נורא
נחמד!".
הוא כל כך שמן. כשהוא היה קטן הוא עבר ניתוח, ומסתבר שההשמנה
היא תוצאת לוואי. הוא השמין והשמין והוא כל הזמן רק מבקש ממני
אוכל... אני מפחדת עליו... יום אחד יהיה לו דום לב, למרות
שהאוכל דיאטטי! והמשפחה שלי איך לא, תמיד קוראת לו שמן. יורדים
עליו. טוב גם אני קוראת לו ככה, אבל הוא לא שם לב. אני אוהבת
אותו ככה.
והוא לפעמים מסתכל עלי, סתם ככה משום מקום, מוציא מבט כל כך
אנושי ומחמם לב... כל כך הרבה טוב מציף לו את העיניים וחודר אל
הנשמה שלי. סתם ככה. לפעמים מפסיק להתרחץ כדי להסתכל עלי במבט
הזה, המבט החזק והמחמם לב הזה, זה שמחזיק אותי ככה ברגעים הכי
קשים.
אין בוקר שאני לא פותחת באהבה שלו אלי. אם הוא בבית, לפעמים
אני אפילו  10 דקות מתמזמזת איתו, נהנית מהחום שהוא מפיץ עלי,
מהאהבה שהוא נותן לי.
הוא תמיד מבקש ממני בתמורה אוכל ובית שאני אשמור עליו. ואני
כמובן מסכימה. שאני אגיד לו לא? לחמוד המצחיק הזה שלי? לזה
שאני כל כך אוהבת? הוא התינוק שלי! החתול הטוב שלי שאני אוהבת
מכל וכל! כשאני מרגישה נבגדת או מכוערת, הוא תמיד יהיה שם
בשבילי להגיד לי שאני לא. הוא תמיד יאהב אותי ויהיה לי נאמן,
ותמיד יגרגר לי על הברכיים בחורף. אחרי שהוא ישרוט אותי ואני
אתעצבן עליו, והא יסתכל עלי בהתנשאות ואני ארוץ לחבק אותו.
באמת שהוא החתול הכי טוב שלי.