זה קורה בשעת ערביים,
הבניינים נצבעים בצהוב ואדום,
אולי תוכלי רק לבינתיים,
אולי תוכלי לנשום,
וזה עובר בסמטאות החשוכות,
וזה חוזר אליי, גם כשעייני פקוחות,
וזה כואב... אני לא יכול להתאהב,
לא יכול להתאהב,
את אומרת שאת ככה, לא יכולה לחיות,
מביטה ומתרחקת, בעיניים עצובות,
ואת רצה אל המים, בלי לדעת לשחות,
כשהדמעות שבעינייך, אל הגלים הן מתנפצות...
זה קורה בעת שלכת,
הבניינים שוב אפורים,
אני מחכה לגשם התכלת,
שיזכיר לי איך נושמים,
ואת עוד כאן כמו ציור ישן,
זה מסוכן, ולא עובר לי עם הזמן,
וזה חונק... אני לא יכול שוב לחבק,
לא יכול להתנתק. |
