פרק א' - גובה המסים
"כל ההתחלות קשות, אבל אל תשאלו על האמצע" - עצות ללוחם
הקובלדי, מתוך "ספר הקובלדים הגדול".

טונגרסיה אף פעם לא הייתה שקטה. בתור העיר המרכזית בחצי האי
מרניה, כל הלוחמים, הקוסמים והמכשפים הגדולים באו אליה. כמו כן
היא משכה אליה את כל החלאות. הפשע שם חגג והמלך היה חסר כוח
לטפל בבעיות, כי העיר הייתה שטח בינלאומי. הכוח המשטרתי היה
בדיחה ואחוזי המוות הכי גבוהים היו של נציגי הסדר. אבירים רבים
ניסו להשליט סדר אך נכשלו, קוסמים ניסו והם נטבחו בברוטליות על
ידי נוקמי העיר. מדי פעם קמו קבוצות של אנשים עם חזון, שכל מה
שיצא מהם זה שלט "אני גוסס, אנא עזרו לי". לא היה סדר, לא היה
סיכוי.

לקוסוביץ' לא הייתה עבודה קלה. הוא היה גובה המסים המלכותי
בטונגרסיה. כמובן שאף אחד לא שילם כי מי שם על המלך? אבל, היה
לו תפקיד, והוא היה צריך למלא אותו. הוא תמיד היה אומר שהוא לא
פראייר של אף אחד, הוא פשוט היה חלש אופי. היו לו את הכישורים
להיות סייר מלכותי באיי מלברוסטי הרחוקים, אבל משהו משך אותו
לטונגרסיה. אולי הוא חשב שהוא ייהפך ללוחם חירות או רוצח
סידרתי (תפקיד מאוד אצילי). הוא תמיד חלם על הרפתקאות ועל
פיראטים. בכלל, הוא רצה להיות כמו סיימון הסייר שגילה את
סורדיה. הוא ניסה מדי פעם לשנות מיקום אבל תמיד קיבל את התשובה
"ממלכת אוזרול עסוקה במלחמת דמים כעת, אנא שלח את מכתבך בעוד
שנה".

הכל חזר על עצמו כל יום. הוא עבר בבית ואמרו שאין כסף ושיחזור
מתי שיהיה, שזה אומר אף פעם... אבל היום הזה היה שונה. הוא עבר
בבית המפעל 'שלומיטוב' ואמרו לו שיהיה את הכסף מחר!!! זאת
הייתה הפעם הראשונה שמישהו התייחס אליו ברצינות ובכלל הודיע לו
שהוא מתכוון לשלם. הוא חשב שאם הוא כבר נכנס לתנופה אולי כדאי
שיעבור בבתים שלא היה בהם הרבה זמן. ובאופן מפתיע, כל אחד מהם
הבטיח לשלם לו מחר. כל-כך מאושר מעצמו החליט את ההחלטה ללכת עד
הסוף. הוא החליט לעשות את מה שלא העז מעולם. לבקש מסים ממגדלי
המכשפים הרשעים בע"מ.

"מה אמרת???" שאל הפקיד. החדר היה מלחיץ באופיו, אולי בגלל
האוויר המחניק ואולי פשוט בגלל אוסף השלדים שנתלו בקירות.
"אמרתי," החל קוסוביץ' "שאני גובה המסים המלכותי, ובאתי לגבות
מסים".
המזכיר בהה בקוסוביץ' מספר שניות "אתה מודע לעובדה שלא שילמנו
מסים למשך מילניום שלם נכון???" שאל.
"כן," ענה קוסוביץ' בתקיפות מפוחדת "אבל יש משהו שפותר אתכם
מתשלומי מסים?".
"אני חייב לבדוק את זה עם הממונים עלי... שניה". הפקיד הרים
חפץ מוזר שעליו היה רשום "דפוקיה" ודיבר בינו לבין עצמו (לפחות
כך היה נראה לקוסוביץ', מפני שחוץ ממנו אך אדם אחר לא היה
בחדר... מלבד השלדים).
בזמן שחיכה התבונן קוסוביץ' בשלדים. הוא החליט שאם מסתכלים
מספיק זמן בשלד הוא נהיה חמוד. הוא עמד לקרוא לאחד השלדים
'מורי' אבל כשהסתכל על התווית המצורפת, גילה שקוראים לשלד
'בוב'. כמו כן, היה כתוב שם 'איש זה העיז לבקש ממנהיגינו לוותר
על שלוש פ"נ (פיסות נחושת)!!!'. "אופס" אמר לעצמו קוסוביץ'
שפתאום קלט את טעותו בדרישת מסים מבן-אדם שהורג בגלל שלוש פ"נ
. מיד אמר לפקיד "סליחה, אהה... יש לי תור ל... פדיקור. אני
חייב לזוז!!!"
כשפנה קוסוביץ' לצאת, הופתע לגלות כי גופו לא מרשה לו לנוע.
לפתע מחשבותיו של קוסוביץ' החלו לנדוד אל עבר גלידת שרברט בטעם
תפוז, והוא התעלף.
כשהתעורר גילה קוסוביץ' את הפקיד של 'מגדלי מכשפים רשעים בע"מ'
עומד מעליו.
"הממונים שלי אמרו לי להגיד לך שהם מסרבים לשלם." דיווח
בפניו.
"זה לא טוב." אמר קוסוביץ' כשהוא מנסה להתגבר על כאב הראש העז
שלו.
"הכל בסדר?" שאל אותו הפקיד בדאגה.
"כן... פשוט יש לי כאב ראש. יש לכם משהו נגד זה כאן?"
"ובכן," אמר הפקיד בקול תמהוני "אולי זה יעזור?".
הפקיד שלף סכין ממכנסיו ושיסף את גרונו של קוסוביץ'.
קוסוביץ' ניסה להתלונן בפניו, אך די קשה לדבר כשמיתרי הקול שלך
חתוכים.
כשעמד לאבד את הכרתו שוב, חשב קוסוביץ', על כך שזה בכלל לא עזר
לכאב הראש שלו.

הוא לא ידע כמה הוא צדק.


פרק ב' - מרלין, מייקל והפדלאות
"כל מי שאינו מבן מינך אל תתעסק אתו, תתקרב אליו ובוודאי, אל
תנסה לצרף אותו לחבורת לוחמים" עצות ללוחם הקובלדי, מתוך "ספר
הקובלדים הגדול".

מרלין היה קוסם די כושל. למרות ניסיונותיו הרבים להצליח במעשי
קסם הוא פשוט לא ידע להפוך אנשים לצפרדע. לא שהוא לא ניסה, הוא
קנה את כל המהדורות של "הצפרדעים ואנחנו". בימים האלו, כבר לא
היה שוק לקוסמים שלא יודעים להפוך אנשים לצפרדעים. לכן החליט
לנסות את מזלו בדרכים. הוא עזב את המושבה החקלאית בסורדיה
והצטרף לחבורת הרתחנים. לאחר שלוש שנים של מסעות כושלים בהם
איבד את מקומו בגילדת הקוסמים בשביל איזה קוף מכוער פרש מן
החבורה. הוא קנה שטח בטונגרסיה ד' וניצל את זמנו בגידול צמח
חסה. הוא ניסה להתקבל ל'מכשפים הרשעים בע"מ' אבל אמרו שאחת
מהתכונות העיקריות שהם מחפשים בקוסמים המתלמדים שלהם הוא ידע
מוקדם בהפיכת אנשים לצפרדעים.
יום אחד, טייל מרלין בשדרות ג'ורג'יה וראה אלף מסכן. לא שהיו
עליו את הסימנים הרגילים של מסכנות, אבל כשאתה מסכן בעצמך יש
לך חוש לזהות לאנשים במצבך. מרלין הרחמן ניגש ליצור שבזה הרגע
הגיע למסקנה שהוא מסכן, ודיבר עמו. "שלום" אמר.
"שלום" הסכים האלף.
"מזג האוויר קר" המשיך מרלין.
"כן," ענה האלף "אני בהחלט מאמין שקר".
מרלין ראה שהוא משיג התקדמות, אז הוא החליט לדבר דוגרי.
"החזאי אמר שיהיה קר, אז זאת לא הפתעה".
"כן" ענה האלף שהחל לחוש באי סבלנות תוקפנית.
"חבל שהכחידו את הדודואים..." פתח מרלין בזווית שיחה שונה.
"תשמע," אמר בעצבנות האלף "אין לי מושג מי אתה ומה אתה רוצה
ממני אבל אתה נורא מפריע לקיום שלי!!! אז אם תוכל תתרחק ממני
ואני לא אקרקף אותך ואת הילדים שלך".
"אהה... אין לי ילדים. לך יש?" שאל מרלין.
"די!!!!!!!!!!!!! אתה לא קולט שאין לי רצון קיומי זה או אחר
לדבר אתך? מי אתה, איזה פוליטיקאי שמנשק אלפים חסרי בית?"
כששמע משפט זה נעלב מרלין קשות, הוא בכלל לא תכנן לנשק אותו,
אבל החליט בכל-זאת לנסות ולהבין את האיש ומדוע הוא נראה לו
כל-כך מסכן.
"תבין, כל מה שרציתי לדעת זה למה בשם זרובבליק השלישי אתה נראה
כזה מסכן!!!" צעק מרלין.
"אני אגיד לך למה!!!" צעק האלף "כי.... כי.... האמת, אני לא
יודע."
"אה. זה כל מה שרציתי לדעת. ביי" מרלין עמד לעזוב אבל פתאום
נפלט משהו שהצטער עליו כל חייו. "תגיד, אתה מחפש הרפתקאות?"
שאל.
"מה???" שאל האלף המעוצבן אך רגוע מהמחשבה שמרלין ילך עוד
רגע.
"אהה... אתה מחפש הרפתקאות???" חזר מרלין על השאלה.
"לא יודע... למה?" התעניין בחשדנות האלף.
"מאז ומתמיד רציתי להקים חבורה ולהילחם בכוחות הרשע ובתכשירי
טיפוח. אתה נראה לי טיפוס גברתן מה, אז חשבתי שאולי תרצה
להצטרף אלי?"
"תראה... איך קוראים לך?" שאל האלף.
"מרלין." ענה.
"לי קוראים מייקל," אמר האלף, שמעכשיו אציג אותו כ'מייקל'
"תשמע, מרלין אם תצליח לעלף אותי, אני אצטרף אלייך".
אז מרלין הניף את ידו ולפני שמייקל הספיק לחשוב, הוא היה
בחבורה שלו (או מעולף).

מייקל ומרלין החלו את חבורתם, בהקמת פאב שכונתי חביב, בפרברי
צפון טונגרסיה. מרלין הסביר כי שם בוודאי יעברו הרפתקנים
השוקקים לקרב והם יוכלו להצטרף למסעותיהם ולצבור ניסיון. מייקל
התלהב מהרעיון, במיוחד לאור העובדה כי תהיה לו גישה חופשית
לאלכוהול במשך 24 שעות ביממה.
הפאב עצמו היה מוצלח למדיי, אבל הרפתקנים לא ממש עברו שם, אלא
יותר איכרים משועממים שרצו לדכא את עצבן בטיפה המרה.
כעבור חודש של פעילות, החליטו מרלין ומייקל להפקיד את הפאב,
בעודם שיכורים, בידי חתול שהזדמן למקום ועזבו את העיר כדי
למצוא הרפתקאות. הם טיילו שנה ברחבי חצי האי מרניה, והאויבת
היחידה ששחטו הייתה זיקית שתקעה במרלין מבט לא מנומס.
משחזרו לטונגרסיה ודרשו בחזרה את הפאב, הם גילו כי החתול הפך
את המבנה לקאזינו, שהרוויח פי אלף יותר מאשר הפאב הישן. נוכח
עובדה זאת, כמעט והתייאשו מרלין ומייקל בחיפושם אחרי הרפתקאות
וכמוצא אחרון, הם החליטו לפרסם מודעות: דרושים.
ארבעה אנשים פנו אליהם.
רמרק וסלאש, כהן ממורמר ולוחם טיפש שמשום מה מצאו את עצמם
ביחד; נטליה, לוחמת מדהימה בכיעורה ואיזה קובלד אידיוט שלא ידע
מילה בשפה המדוברת.
בלית ברירה, החליט מרלין לשכור את שירותי כולם והם החלו את
הרפקאותיהם.
במסעם הראשון הקובלד נהרג, על ידי מכה מקצה של נבוט קפא"פ.
הם תרו זמן רב אחרי שם לחבורתם והשתמשו ב'עקרבים השחורים', 'כת
הירח' ו'הקובלד המת', אבל בסופו של דבר החליטו על השם
'פדלאות', מכיוון ששום שם אחר לא נראה להם וכי מרלין בין כה
תמיד קרא להם כך.

"מה יש עכשיו באשליין???" שאל מרלין את נטליה, שישבה ובהתה
בקיר המתקלף.
"קרב בין שה"מ לכע"ר." היא ענתה מבלי לזוז.
"שה"מ לכער?!? ברצינות???" התפלא.
"לא. אני משקרת לך כדי שתחשוב שאני חכמה." היא ענתה בקור.
"באמת???" כעס מרלין.
"לא."
מייקל נכנס לבאר והדליק את האשליין.
"תעביר לאשליית הספורט!" נבח מרלין.
"אבל יש 'הלוחמים והמחוספסים!'"
"לא אכפת לי מה יש עכשיו! אני רוצה לראות עכשיו את אשליית
הספורט!" צעק.
"אז למה לא הדלקת את האשליין בעצמך?" שאל מייקל.
"כי הייתי באמצע של שיחה עמוקה עם נטליה." הסביר.
"באמת???" שאל מייקל את נטליה.
"לא, הוא משקר כדי שתחשוב שהוא חכם." ענתה.
מרלין עמד לענות תשובה מתחכמת ומתוחכמת באותה מידה, אך נקטע על
ידי נפילתם הפתאומית של רמרק וסלאש לתוך הבאר.
סלאש התחיל לדבר תוך כדי התנשפות היסטרית "חבריה, הינכם
חי...".
"סלאש... מה אמרנו בקשר למילים נאורות?" קטע אותו מרלין.
סלאש חשב שניה.
"שרק לך מותר להשתמש בהן?" הציע סלאש.
"בדיוק," אמר מרלין בשביעות רצון "וכעת, מה רציתם?"
"רצינו לציין בפניכם את העובדה ש..."
"סלאש....." מרלין עשה פרצוף חמוץ. למעשה, פרצופו לא באמת היה
חמוץ, אלא הדמיה של אדם שאכל מלפפון חמוץ זה הרגע, ונזכר שהוא
אלרגי לזה.
רמרק דחף את סלאש וצעק "תשמעו, אתם חייבים לראות מה יש
בחוץ!!!"
מייקל, נטליה ומרלין שקלו את האפשרות הזאת מספר שניות. עברו
כבר חמש שנים מאז שהם עזבו פעם אחרונה את הבאר, וזה היה רק כדי
להוציא את סלאש מהכלא, אחרי שהואשם בביצוע מעשה סדום
בתרנגולת.
"למה?" ניסה מייקל להתחמק "מה יש שם?"
"תסמוך עליי, אתם חייבים לראות את זה."
"לא נצא לפני שתגיד לנו מה נמצא בחוץ." התעקש מייקל.
רמרק הבין שהוא מדבר אל קיר. הוא הוציא מתוך הכיס שלו ספר
קסמים והחל לעיין בו.
"מה הוא עושה?" לחש מייקל למרלין בעצבנות.
"לא יודע, אבל אם הוא יעשה עלינו קסם, אני פשוט אבטל אותו."
הרגיע אותו.
מרלין הוציא במהירות את מגילת הקסמים שלו והחל לעיין בה אף
הוא. בינתיים, רמרק החל למלמל מספר מילים, ומייקל, סלאש ונטליה
בהו בו.
"מה אתה עושה?" שאל לבסוף סלאש.
"אני מטיל קסם פיקוד איש." הסביר
"... למה?" שאל סלאש.
"כי אם 'ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר.'" ציטט
רמרק.
"מי זה מוחמד?" לא הבין סלאש.
רמרק שתק מספר שניות והמשיך לדבר.
"תעשה לי טובה... תסיח את דעתו של מרלין..." ביקש מסלאש.
סלאש רץ לעבר מרלין ונתן לו סטירה.
"למה עשית את זה?!?" צעק עליו מרלין.
"כי רמרק אמר לי להסיח את דעתך." הסביר.
"אה. טוב, אז במקרה הזה, זה בסדר."
בינתיים רמרק הספיק להטיל קסם 'פיקוד איש' על מרלין.
מייקל הבין שמיותר להילחם, אז הוא פשוט עלה למעלה ביחד עם
גופתו המתנגדת של מרלין.
נטליה שקלה את העניין ואז החליטה להצטרף, למקרה שמישהו ימות
והיא תוכל לבזוז את כספו.

כשיצאו החבורה מהבאר, מול עיניהם נתגלתה טונגרסיה שונה בתכלית
מזו שראו כשנכנסו לבאר בפעם הראשונה וטבחו בזוטונים ששהו בה.
העיר התפתחה, לאט לאט יותר גורדי שחקים של שתי קומות החלו
להופיע ומסעדת המאכלים האלפיים שהייתה ממול הבאר בעבר, התחלפה
בחנות כלום-בו מרשת 'אג'אנטיס ובניו בע"מ'.
"בשביל זה הוצאת אותנו?" צעק מייקל והתכונן לקפוץ על רמרק,
בכוונות ברורות לחנוק אותו.
"לא, לא בשביל זה!!!" רמרק זעק בהיסטריות "בשביל...
זה!!!!!!!"
רמרק הצביע למעלה.
הייקל החליט להשהות את הזינוק והביט לעבר שמיים.
מעליהם ראו החבורה מלאך ענק, שהיה עסוק במדיטציה מאיזשהו סוג.
"מה זה?" שאלה נטליה.
"מלאך ענק." ענה סלאש.
"איך אתה יודע?" תמהה נטליה.
"כתוב למעלה. את רואה 'ראו החבורה', יענו אנחנו, 'מלאך ענק'."
"אולי הכותב התכוון למלח. מלח ענק." ניסה מייקל להשתתף בדיון.
"למה שהסופר יכתוב 'מלח ענק'?" לא הבין סלאש.
"אולי יש לו תסביכים." הציעה נטליה.
בינתיים, כשהחורה התדיינה, המלאך הענק פקח את עיניו.
"אה, אני רואה שהגע..." הוא ציין.
"רגע," קטעה אותו נטליה. "לפני שאתה נכנס לקטע של האיומים על
חיינו ולרציחה הברוטלית במיוחד שלנו, אני רוצה להבין משהו."
"........... מה?" שאל המלאך הענק.
"אתה מלאך ענק, או מלח ענק?" שאלה.
"מלאך ענק. אפשר בבקשה להמשיך?" ביקש המלאך הענק בסבלנות שלא
אפיינה מלאכים ענקיים בזמנים חשוכים אלו.
"בבקשה." אישרה נטליה.
"אה, אני רואה שהגעתם, חבורת ה'פדלאות'. בתור נציג של האלוהים
האחד, היחיד והאמיתי, שה"מ, עליי להטיל עליכם משימה."
"ומהי?" שאל מרלין שסוף-סוף החל לתפקד כמנהיג חבורתו.
"כבר שנים ששה"מ מנהל מלחמה נגד המלאך הסורר כע"ר. עד כה,
הייתה זו מלחמה קרה, אך היום, כע"ר ושה"מ נלחמו בקרב קפא"פ,
והמלאך הסורר הביס את אלוהינו."
"יופי! בגללך מפסיד אנוכי את הקרב, וכעת גם לא אוכל לראות את
השידור החוזר!" צעק מרלין בכעס.
"... ובכן, כפי שאמרתי, כע"ר, המלאך הסורר, שליט גיהנום, רשע
הרשעים, נחות הנחותים, הביס את אדונינו. האלוהים זעם ודרש בפני
וועדת המלאכים הענקים, לתכנן ולבצע פעולת תגמול. וועדתנו עבדה
שעות והגיעה למסקנה כי אלינו לפגוע ביד ימינו של כע"ר,
מוגלובוגלו, נסיך המפלס החמישי של גיהנום. הוועדה הטילה בפניי
את המשימה למצוא נציג אנושי שיבצע את המשימה, שכן המלאכים
הענקיים נשבעו לעולם לא להרוג אף אחד מבני עמם, גם אם הם
מושחתים. אני בחרתי בכם."
מרלין תהה בעניין מספר שניות.
"מה ייצא לנו מזה?" שאל לבסוף.
המלאך הענק נראה מופתע מהשאלה. "ובכן, מלבד סיפוק האלוהים
וקיום מצוותיו, יובטח לכם גם תואר "צדיקים" ומקום מובטח בגן
עדן."
"לא, לא, לא... הוא התכוון יותר במובן של... תמורה חומרית."
הסביר מייקל.
"ובכן, שה"מ אינו מעניק תמורה חומרית. זה מה שמבדילו מכע"ר,
רשע הרשעים, נסיך האופל, מלך הזד..."
"אז אתה אומר לנו," קטע אותו מרלין "שאתה רוצה שאנחנו נלך
לגיהנום
נילחם במאות שדונים וזרגי שאול אחרים ולאחר מכן נהרוג את
מוגלובוגלו, שד"א זה שם מטומטם למדיי, יד ימינו של כע"ר, שחייב
להיות חזק פי כמה מאות מטיטאן וכל זאת רק בשביל תואר 'צדיקים'
ומקום מובטח בגן-עדן???"
"כן." אישר המלאך הענק.
"אז זהו, שלא." אמר מרלין והפנה את גבו למלאך הענק.
"בואו, אולי עוד נספיק לתפוס את פרק הסיום של 'מי רוצה
1,000,000 פ"ז'".
החבורה כולה נטשה את המלאך הענק המופתע וירדה לתוך הבאר.

כעבור שעה, נשמעו צעדי ירידה לתוך הבאר.
"לא, לא א. יא מתרומם! ב.! ב.!" צעק רמרק.
הצעדים המשיכו.
"רואה! אמרתי לך! אף פעם לא מהמרים על שאלה בנושא חצילים!"
המלאך הענק שהחבורה נטשה מקודם, דחף את ראשו לתוך החדר בו שהתה
החבורה.
"רק רציתי לציין בפניכם," הוא אמר "שאני הולך עכשיו להרוג אתכם
והדרך היחידה שלכם לחזור לחיים, זה להרוג את מוגלובוגלו. אתם
הרי גם ככה הולכים ישר למפלס החמישי."
החבורה שתקה. "תודה שציינת זאת בפנינו." אמר מרלין למלאך
הענק.
"על-לא דבר." ענק המלאך הענק, ועלה למעלה.
"באמת מלאך ענק סימפטי," ציין סלאש. "אולי בכל זאת נעשה את מה
שהוא ביקש?"
בערך ברגע הזה הבאר התמלאה באש, והחבורה נשרפה למוות.