צולל בין השמיכות,כבר כמעט עולה זריחה.
מחשבותיי שוב נודדות ראשי שקוע בך.
מסקנה אחת יושבת בליבי,
לא אצליח לעולם לאהוב מישהי כמו שאהבתיך.
רק חושב איך יבוא סופי, בלי מגע שפתותייך.
מביא אותי לעצב שלא הרגשתי מימיי.
שוקע לתוך זרועות השינה,
מרחוק שומע צעדים מהדהדים,
פותח את עיניי ומולי איש עטוף לבן, יפה תואר
שני כנפיו פרושות לכל אבר.
הוא מחייך אלי ברוח ונעימות, שליו
ומשום מה אני איני פוחד.
מול המיטה כורע הוא ברך ואומר, אותה אתה רוצה?
מסובב ראשי לעבר הכר השני,
שם נגלת פתאום דמותך יפה מתמיד,
מלטף את שיערך ומחייך חיוך של רוגע.

מחזיר את ראשי לכיוון האיש בלבן, אך הוא נעלם.
מחזיר ראשי אליך אך נעלמת גם כן,
פתאום נסעו רגליך נשאר להתבונן.
בכי תמרורים בוכה אני עלייך.
דמעות יוצרות בועה בה משתקפות לי שם פנייך.
ואומרת לי אל תבכה, אולי עוד אחזור
אולי אליך אגיע מהחושך אל האור.
פותח את עיניי כבר אור יום בחוץ.
השמש מסנוורת את עיניי עודני עפוף.
האם סתם חלום בלהות היה דבר זה,
או שמא פתח לעתיד לעבר או ההווה.
מסתובב שוב אל הכר ואת עיניך.
מניח את ראשי עליו ריח ניחוח עולה.
ריח מתקתק מזכיר לי את הליל.
מביט אל הרצפה והיא כולה בוהקת
מנוצות צחורות לבנות,
כמו אחרי שלג כבד,
היכן אהובתי לא הספקתי להיפרד.