"אני מביטה עכשיו במראה ורואה את בבואתך שם, מחייכת אלי עם
אותן עיניים נוצצות, כמו תמיד.
חבל שלא הכרתי עוד מישהו כמוך, עוד בתקופה שלפני שידעתי עוד
פלא כזה. אם כל הכאב המר, הבאת טעם לחיי בשיחות העידוד עם
המלים הכה נפלאות שאתה מפיק מפיך. לפעמים רק ההסתכלות בשפתייך
גרמה ללבי לצהול בקרבו, גרמה לי לשכח שהסוף קרב ובא. רון מתוק
שלי, אני כל כך רוצה שתדע, שתמיד אלווה אותך, גם אחרי שהשמיים
יקדרו מעלינו וגשם זלעפות יעיד כי המצב אבוד.
תמיד היית שם - ברגעים שלא חשבנו על מה לחשוב, השתובבות
ילדותית שכזו עם לחיים סמוקות כשעוד האמנו כי לעולם לא תשקע
החמה. נמצאת מולי גם כאשר הארגמן שם למעלה הופיע בשעת
בין-ערביים, כשמגע אצבעותיך ליטפו את שערי ורוחי, כשנראה שהנצח
ממשי, שאגדות אכן קיימות להן. גם כשמכלול הצבעים סימן
שהאקסודוס מתממש, לא הרפית מחיבוקך, מההרגשה שפעימות לבך
מתמזגות עם שלי, מחזקות אותו.

אנא ממך, מחמדי, המשך בחייך, אל תאבד את צלמך. אשלח משמורת
מלאכים שתלווה אותך הלאה.
מגיע לך יותר מלכל אדם אחר בעולם שתהיה מאושר!
אנא רון,
אל תשכח אותי,
לעולם לא אשכח אותך,
לעולם."

קמטתי את צוואתה, כאילו שזה יועיל להוריד את שכבת הדמעות
המלוחות, כאילו שזה ישכיח משהו.
קרבתיו לנחיריי, מנסה עוד קצת לשאוף את ריחה של טל מרבדיי.
הצמדתי את המכתב לעיניי הבוערות מאש האובדן, מדמיין אותה
משרבטת המלים, חושב מה עבר לה בראש באותם רגעים חורצי גורלות.

היא היתה כה זכה בבית האשכבה, שערה הארוך והחלק מונח לצידי
ראשה כמו בובת חרסינה צ'כית.
הבטתי בה בדרכה האחרונה, מי היה מאמין, ששרון שלי תהיה כה
קטנה, כה מכווצת לה בתכריכים טהורים. מי היה מאמין שאצטרך
ללוות אותה לקברה המיועד במקום שתהיה מיועדת לי לכלת-עד.

השתדלתי שלא להזיל דמעה, לא להראות להוא שם למטה או לשותפו
למעלה, שגם ארורים כמוני מסוגלים לבכות.
הוריה חיבקוני מול קברה, התייפחו על שכמותיי,
ולא הזלתי דמעה.
הדהודי תפילת הקדיש גרמו לנימי ליבי לקפוא בשקט מוחלט ומבהיל,
ולא הזלתי דמעה.
הניחוה במצעה האחרון, ועם אתים נוצצים הניחו עפר עליה, בעת
שרגליי כשלו ולשוני נדבקה לחיכי,
ולא הזלתי דמעה.
הנחתי זר פרחים על הרקפת שהנחתי להם לקטוף אותה,
ולא הזלתי דמעה.

שרון יקירתי...
מעולם לא יכולתי לגרום לך לראות שקמלתי עמך, הייתי הרקפת בצד
השני של הר החיים הפרטי שלנו, כשהיינו נפגשים בפסגה למסעות
אוהבים צרובות בזכרון הוללים.
עיניי הנוצצות ראו את ייעודן, את מלוא הפאר שיכל ליצור הבורא.
שפתותיי טעמו את מי מעיין הנעורים, רגליי ריחפו באוויר במחול,
מלווה את חבצלת השרון.
איך יכלת לנתץ לי את היהלום שלי?!

אין לי שום סיבה להשאר בחיים כרגע,
הלב הזה נהפך לפרוטזה מהדהדת,
והמח זו פצצה מתקתקת עם סוללות שכבר מזמן התאדה הרעל בהן והפך
למסגרת חיי השגרתית.

איני רוצה לגרום לכם, שני השותפים שם למטה ולמעלה,
לסיפוק יצרים מוחשי.
אין התאבדות,
לא חותך את ורידיי,
לא בולע כדורים ולא מחדיר שום קליע רובה לגוף המת הזה.
אני נשאר כאן,
מעל התהום הזו כשאין דרך חזרה!

הלוואי והייתה תשובה לשאלה -
מה חמור יותר,
סרטן הנפש או סרטן הדם???