זה קורה מדי פעם, אולי כל הסינים החליטו הלילה לקפוץ באותה
השניה בדיוק, שהעולם טיפ-טיפה מתעקם. משהו נראה לנו שונה, אבל
כשיורדים לפרטים לא שמים לב לשום הבדל. עוברות שתיים-שלוש
דקות, סיגריה וקפה של הבוקר, וכבר לא מרגישים. רק מלווה אותנו
התחושה החבויה אי-שם, שלא תמיד עשינו את אותה פעולה עם הרגליים
כשהלכנו. שהצבעים לא היו כל-כך חיוורים, שהאוויר היה פחות
דחוס.

התעוררתי מחלום לא טוב.
כמה שרציתי שזה יהיה מהחלומות האלה שאני זוכר לשני רגעים ואז
הם נמחקים, אבל דווקא זה נשאר להציק לי כל היום. איש לבוש
בלויים מגיש לי מעטפה עבה, השם שלי רשום בטוש שחור, אני בורח
ממנו. אני יודע מה יש בפנים. אני יודע שלברוח לא עוזר, שבמוקדם
או במאוחר זה יקרה, אבל אני מעדיף לברוח.

פינת רחוב שקטה בירושלים, שלוש בצהריים. אין לי מושג למה אני
כאן. נותן לצלילים להוביל אותי. לעיניים כבר מזמן הפסקתי
להאמין, רק הצלילים יכולים באמת לגעת בי. עובר מרחוב לרחוב,
מסמטה צרה לכיכר הומה-אדם, עד כמה שאפשר להמות-אדם בירושלים.
שלוש שנים בעיר הזאת, שהעולם בטוח סבב סביבה לפחות כמה עשרות
פעמים, ועדיין הכל חלון ראווה אחד גדול.

הספסל הזה הוא המבצר שלי. ממנו אני משקיף סביב, ואז אני מבין
ולא יכול להפסיק לראות את זה: הרחוב עקום. האנשים עקומים.
החנויות עקומות. עמודי התאורה, מעברי החצייה, עצים, כלבים,
חתולים, פחי-זבל, כולם קיבלו זווית לא נעימה. אני רץ מהר לחנות
הקרובה, מביט בהשתקפות שלי בחלון הראווה, וחוזר לספסל שלי.

אני עוצם עיניים, ומקשיב לצלילים.