כשאתה שואל "על מה את חושבת", אני מיד מפסיקה לחשוב. אם היית
מנשק במקום לשאול, לא הייתי צריכה לתרץ לך. אז אמרתי לך שאני
מסתכלת על הפנסים של המכוניות שמעבר לגבעה, מנסה להעריך עד כמה
רחוקות הן. אתה יודע שלא היו מכוניות, וגם פנסים לא, אבל אתה
עשית את עצמך מאמין, וסרבת לנשק. אני לא בטוחה מי פה מאיתנו
הפחדן הגדול יותר, אני רק יודעת שהשתיקות האלו מלחיצות אותי כל
כך, מכריחות אותי לחשוב, ואחר כך לספר לך את המחשבות הכי
עמוקות שלי. מחשבות לא מעובדות, מחשבות נטו. אבל אני לא מספרת.
אילו הייתי חושפת את המחשבות שלי, באופן הכי אימפולסיבי והכי
אמיתי שיש, בטח היית מבין שאני מטורפת וכבר נעלם מזמן. אתה
אומר שלא, ושאתה אוהב אותי כמו שאתה מכיר אותי, ואני יודעת,
שאותי אף אחד לא מכיר באמת. אם רק היית פותח את החבילה הזו
שקיבלת אותי בה, היית מבין שיש דברים שנועדו להחזיר לשולח.
כשאתה מביט בי, אני מפנה מיד את הראש כלפי מטה, לא רוצה שתראה
מבט מוזר, או לא שפוי בעיניים. ואז ברגע אחד, הכל יתמוגג. אני
משחקת איתך את המשחק, עושה הכל לפי הכללים, מנשקת חזרה כשצריך,
אפילו מחייכת, ולא מאילוץ. נותנת לך להוביל אותי, אתה החלק
השפוי במשוואה הלא פתורה שלנו. אתה קו האופק שמצליח להשאיר
אותי מחוברת לאדמה ולארץ בו זמנית.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, אתה גורם לי לחשוב שעות נוספות.
החיבור בינינו נראה לי כמו פצצת זמן מתקתקת שעומדת לרסק את הכל
בעוד כמה רגעים, כשתבין שהקסם הזה הוא לא יותר מטריק עלוב
שהמציאו כבר במאה שעברה. שמוצרים משומשים כמוני, אפשר למצוא
במצב הרבה יותר טוב. אני סה"כ בחורה מיד שנייה מזורגגת. ואתה
מתחיל להבין.
את רוב הכוחות שעוד נותרו בי, אני מפנה לנסיון הנואש להראות
נורמלית. לא משנה לאיזה כיוון אני אביט, אתה תעמוד שם ותנסה
לראות מה הצעד הבא שאעשה. אני מרגישה אותך שם, מעבר למראה
במקלחת שלי, בתוך קופסת הסיגריות שלי, ביומן הפגישות שלי. אתה
בכל מקום, בודק אותי, אם נשאר בי צלם אנוש קטן שיוכיח לך שאני
מסוגלת לעמוד על הרגליים. ובכל פעם משפילה מבט. אני מתיימרת
להיות אמיתית, אך נאלצת לשחק תפקיד של נורמלית בהצגה שכולם בה
משוגעים. אני רוצה להאמין, שאתה לא אחד מהמשוגעים האלו, ואתה
כאן צריך ללמד אותי איך להיות אני.
אף פעם לא השתמשתי בגוף ראשון כל כך הרבה, אף פעם לא אמרתי
"אני" בפנים של בנאדם פעמים רבות כל כך. אף פעם לא הצליחו
לסחוט ממני טיפות מיץ אי שפיות כמו שאתה מצליח. אם רק תואיל
עכשיו, להפסיק להביט בי במבט הכלב המסכן הזה ולנשק אותי. במקום
לשאול מה אני חושבת, רק תנשק, תפסיק להיות שפן, אני עלולה
להפסיק להיות נורמלית. אנחנו עוד עלולים לנצח את בית המשוגעים
הזה שקוראים לו עולם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.