היא בורחת.
היא צועקת בהיסטריות ובורחת.
היא תוקעת את הריצה הכי מהירה שהיא אי פעם רצה.
היא מנסה לא להסתכל אחורה, כי היא יודעת מה היא תראה.
היא תראה אותו.
היא מנסה למצוא פתח. היא יודעת שברגע שתמצא פתח, היא תהיה
חופשייה, כי הוא לא יוכל לעקוב אחריה לשם.
היא רצה בחוסר-אונים עד שלפתע היא רואה מול עיניה, במרחק של
100 מטר, פתח.
היא ממשיכה לרוץ.
90 מטר.
לפתע הקול שמאחוריה מתגבר. היא זורקת אחורה אבן שהיא הרימה.
הקול נחלש.
80 מטר.
70 מטר.
60 מטר.
הקול מתגבר שוב. היא מאמצת את שריריה עוד יותר, היא יודעת שזה
הסיכוי היחיד שלה לברוח.
50 מטר.
המהירות לא עוזרת. כעת הוא היה אפילו יותר קרוב אליה.
40 מטר.
30 מטר.
20 מטר.
הוא כבר כמעט נוגע בה. רק עוד קצת והיא חופשייה. רק עוד קצת
והוא תופס אותה.
10 מטר.
הוא מתמוטט. הוא מפסיק לרוץ. הוא לא מסוגל יותר. היא מחייכת
ועוברת את הפתח.
פתאום נשמעת ירייה.
10 מטר.
20 מטר.
30 מטר...

יואב תירוש. "ויאמר האלוקים 'ויהי חומוס' ויהי חומוס. ויאכל
האלוקים את החומוס והעם אמר כי טוב."