אל קו הקץ הוא מגיע,
אך איננו גולש
מעבר לשפתי המציאות
בה עדיין פורחת תקוותו על גלי הרפש.
מתח פני-הביצה נושא אותה,
אטומיו נאנקים תחת עול גבעולי הייאוש,
לופתים זה את זה כאחים לגורל,
חונקים שורשי דיכאון התועים אל קרקע מוצקה.

אולי עוד יגיעו מייבשי הביצות
לנקז את סבלו.
הגבעולים יצהיבו,
התקווה תישא פרי.
היוכל שוב לשאת פרחים?