יקירתי,

כן אני יודע. לפני ארבעים יום בדיוק ירדתי מהפסים,  וזרקתי
אותך לכל הרוחות. להודות על האמת אני עדיין המום, מופתע ואפילו
מתגעגע נורא. אינני מבין את עצמי. למה? למה נהגתי בך כפי
שנהגתי,  למה התאכזרתי אליך ובעיקר לעצמי?  יש כנראה דברים
שפשוט נשגבים מבינתי.

הכל החל בעצם לפני שלושים שנה, כשפגשתי  אותך  לראשונה.  רק
הנחתי עיני עליך ידעתי, את האחת והיחידה. את תעניקי לי את
הבשורה, תביאי בכנפיך הקלילות והמדליקות את התחושה שאני גדול,
שאני כל יכול, שאין כמוני בכל העיר. מאז לא הנחתי לך אפילו לא
לשעה.  אולי רק בלילה מאוד מאוחר, כשכבר לא הייתה לי ברירה.

דרך ארוכה מאוד הלכנו יחד, יד ביד שלובים. למרות קשיים
ואכזבות, לפעמים גם איומים. אבל לכל דבר טוב יש סוף, כך אומרים
כולם. שלושים שנות חיים משותפים הגיעו לקיצם, והגיע הזמן לסיים
את הרומן. אז הנה אני הולך. אפילו  לא מוחה דמעה, ולא מביט
אחורה בתקווה.  אני עוזב אותך לאנחות, למרות שהיית נהדרת, הכי
טובה שאפשר. היית לי ידידה ומשענת אמיתית בכעס,  בצער ובשמחה.

ידידי הטובים  נדים לי ראש בתמהון וחוסר אמון. מבטיחים לי, "זה
יעבור,"  מנבאים לי שיום אחד עוד אחזור. ואת יודעת מה, אני
מקווה שלא. למרות שאיני יכול בלעדיך ואני עדיין מטפס על קירות.
את הרי יודעת שכל שאת יכולה להעניק לי, זה אך ורק צרות
צרורות.

ולמה את שואלת הגיעה העת להיפרד? זה לא בגללי בחיי, זה רק
בגללך. ובגלל שכולם אומרים לי שאני כזה מטומטם,  שעדיין שבוז
ודלוק והלום עשן. כן  ומנסים אותי לשכנע כבר הרבה זמן, שהגיע
הזמן לנתק את השרשרת האי סופית של סיגריה בסיגריה,  אחרת אחטוף
סרטן כזה רציני  שמזה בחיים לא אתאושש,  ואמות חולה ומשתעל
ומסכן.

אז ביי חברה שלי מתוקה ויפה, אולי  יום אחד נפגש ממש לפני
הזריחה ושפתי  ינעצו בגופך הלבן שניה לפני שאחזיר את הפקדון
ששמו נשמה.


ותעשי לי טובה. לא רוצה לראות אותך יותר לא בבית שלי ולא
במשרד. יאללה 'סתלקי מכאן לפני שאני מעלה אותך בעשן.

סיגריה שלי, תעשי לי טובה לכי, לפני שיהיה מאוחר.