בשדה חיטה צהוב ורחב ידיים עמד ילד. גבעולי החיטה התכופפו
בכבדות תחת משקלה, היה צריך לקצור אותה בקרוב. הרוח טלטלה את
החיטה בגלים ארוכים ומהפנטים. הילד עמד שם, בגדיו מוכתמים,
אצבעותיו הקטנות מלאות חתכים שהגלידו לא מזמן. הוא היה כבן 12,
הגיל שבו הוא מתחיל בשינוי מילד, לנער, לגבר.
הרוח שרקה בעוצמה באוזניו של הילד, פרעה את שיערו הצהוב כחיטה,
הארוך קצת יותר מידי.
הוא מצמץ בעיניו ממשיך לצפות במרחב. השמיים התכולים, חסרי
העננים, הרגועים, השתקפו כניגוד לשדה החיטה, הנע ללא הפסקה
בגלים מלאי הדר. בנקודה בה שני מרחבים קיצוניים ושונים אלו
התנגשו, הייתה נקודה שחורה אחת, בה הילד התרכז. זה היה יציר
סיוטיו, התפלצת שבאה לקחת אותו איתה, הדבר השחור ביותר שאפשר
לדמיין, שחור יותר מפחם, שחור יותר מנפט, שחור יותר מהתחושה
הנוראה שאתה חש בבטן כשאתה מפחד. הילד עמד, ללא תנועה, פניו
קפואות, ללא כל הבעה ונעץ מבטו בנקודה השחורה.
לפתע הוא נופף בידו בשמחה, אבא חזר הבייתה.