מארק שי / ילדי |
חדר המבט לעומקי נשמתי,
ונישא קולו הזקן בלחישה,
היכן תמימותך, הו, ילדי?
ומה אשיב זאת לא אדע
נחתמו שפתי כמכתב,
והירח במרום הרקיע עבר,
נעלם נצנוצו של כוכב.
והוא אינו מרפה לרגע
ומוחץ בחוזקה את ליבי,
וקולו רק הולך, הולך וגובר,
מהדהד בלי הפסק בראשי.
והנה, בעין ליל חשוף לכל רע
נשמעה צעקה בחדרי,
והקול לא מרפה, לא מניח לרגע,
היכן תמימותך, הו, ילדי?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|