אם אתה שואל אותי, עשיתי טובה לאנושות. בחיי.
הוא היה איש רע. באמת שהוא היה איש רע. לא הייתי עושה מה
שעשיתי אם לא הייתי בטוח במאת האחוזים שזה מגיע לו.
אל תלחץ, אני אומר לך. לא צריך לחקור אותי, באמת. הנה אני, פה,
שוכב על ספה מחורבנת ומספר לך את כל מה שאתה צריך לדעת. פשוט
תיאזר בסבלנות והכל יתבהר.
אין לך את כל היום, אדוני?
טוב, כי אני יודע שלי יש. יש לי את כל היום, והיום שאחריו, ואת
הלילה, ואת הצהריים. יש לי את השבועיים, את החודש והשנה. אני,
כרגע, האדם הכי חזק בעולם.
תגחך לעצמך, תגחך, מטומטם, כאילו אני לא שם לב. אבל עמוק
בפנים, בתאים הכי אפורים שלך שלא התעוררו מאז התיכון, אתה יודע
שאני צודק. אני הרגתי מישהו שהוא לא פחות מיצור על אנושי. הוא
הנצח בעצמו. ואתה יודע מה? אני לא מתחרט על זה אפילו לרגע.
את הסיפור אתה רוצה?
אוקיי, אני אביא לך סיפור. בשביל זה אני פה, לא?

"בטח שכן, מוטי. בשביל זה אתה פה".
'ככה זה עם מוטי כץ', הוא חשב לעצמו ורשם מספר משפטים בפנקסו.
משפטים, שאם יסתכל עליהם מאוחר יותר לא יבין מהם דבר. למה הוא
רושם, זאת לא ידע. אולי בשביל הפרוטוקול, אולי בשביל ההרגשה
שהוא אכן רושם משהו. העובדה שזה חסר ערך כבר שולית.
הוא ישב במשרדו, על כורסה חומה עשויה עור, והתבונן בפציינט. כל
מי שהיה נתקל בו ברחוב היה רואה אדם שפוי לחלוטין. אחד שעוזר
לזקנות לחצות את הכביש, לא אחד ששודד בנק, או משהו כזה. בטח לא
אחד שרוצח.
אבל הוא ידע, הוא ידע שמוטי, מתחת לכל השכבות שמשמשות לו
כמסיכה, הוא אדם מטורף ולא שפוי, ואין מישהו אחר חוץ ממנו
שיכול לעזור לו במקרה כזה.
והוא יעזור לו. בשביל זה הוא פה, לא?

מכיר את התחושה הזו, שיש לך המון זמן פנוי אבל בעצם אין לך זמן
לכלום, וגם כשיש, אין לך חשק?
זה בדיוק מה שאני הרגשתי שבועיים לפני הבגרות במתמטיקה, בגרות
קיץ אלפיים ועשרים, כמו שאתה בטח יודע. הגישו אותי על שישים.
אף פעם לא אהבתי את המקצוע הזה. אני בטוח שכל מי שתשאל יגיד לך
את מה שאני אמרתי, אם הוא יהיה אמיתי איתך לגמרי ולא ישחק את
הגאון. זה טפשי. אף אחד לא אוהב מתמטיקה.
כאילו אין לי מספיק בעיות משל עצמי. לא, אל תסתכל עליי ככה,
אדוני. אולי אני רק בן שמונה עשרה וחצי אבל יש לי בעיות. נכון,
אין לי משפחה וילדים להאכיל, אבל יש לי מקומות לראות, דברים
להתנסות בהם... אתה מבין למה אני מתכוון, נכון?
יפה.
בקיצור, כמו שאמרתי, אף פעם לא ממש אהבתי מתמטיקה. למען האמת,
די שנאתי את המקצוע הזה. לא הייתי נוגע בו במקל ביום רגיל.
המבחנים היו מלחיצים והציונים שלי אף פעם לא עברו את רף
השמונים. בעצם, מה אני מדבר על שמונים? הם אף פעם לא עברו את
השישים וחמש. ככה זה, אין מה לעשות. אני פשוט בלי כישרון
למתמטיקה.
ועכשיו, עכשיו אתה בטח שואל את עצמך איך זה. איך זה שאם אני כל
כך שונא את המקצוע הזה, לקחתי בו חמש יחידות?
אני אגיד לך.
אבא.
כן, תסתכל בתיק, תסתכל במחשב, ותראה שהוא נפטר לפני שבע עשרה
שנים. אני לא זוכר אותו, לא. אבל אמא שלי? היא זוכרת אותו טוב
מאוד. מזבלת לי בשכל כל יום. כל יום הנקבה טחנה לי במוח כמה
הוא אהב אותי, ורצה שיהיה לי טוב, ושייצא ממני משהו.
שייצא ממני משהו, אתה שומע?
כשאמא אומרת "שייצא ממני משהו", היא לא מתכוונת לספורטאי או
לברמן או מלצר, או סתם מישהו שמסתפק במועט וטוב לו, היא
מתכוונת לרואה חשבון, רופא או עורך דין מזורגג, או כלמיני
חרטות. כי זה מקצוע טוב. זה מקצוע שאפשר לפרנס איתו משפחה. זה
מקצוע שאני צריך ללמוד, ומעל לכל, זה מקצוע שצריך לקחת חמש
יחידות בשבילו.
אז אתה יודע איך זה, שש שנים. שש שנים סבלתי עם המתמטיקה. שש
שנים שרציתי להרוג את עצמי כל פעם שהייתי נכנס לכיתה המסריחה
והמורה עם השיער המתולתל והעיניים הבולטות רשמה לי איחור. שש
שנים שהחזקתי את עצמי חזק חזק בפנים.
יום עבר, ושבועיים, וחודש, ושנה. ככה, בקצב של צב מת עבר לו
הזמן. כמה השתדלתי להצליח, כמה התכוננתי לפני כל מבחן וחרשתי
וקניתי ספרים, כמה שעות מחיי בזבזתי על הדבר האדיוטי הזה,
שאחרי הבגרות אני לא אצטרך בכלל? בשביל מה כל זה, בשביל ממוצע
בגרות גבוה? מה זה ייתן לי, ומי אמר שאני רוצה להיות רואה
חשבון או עורך דין או רופא?
אבל, אתה יודע, אמא זו אמא, במיוחד כשאבא אין, ואי אפשר
להתנגד. היא מתחילה לבכות וזה יושב על המצפון, מבין? "הוא מת
למענך, מוטי", וכלמיני שטויות.

אז כמו שאמרתי, ישבתי ולמדתי. בטח חשבת לעצמך: 'הוא לא התאמץ.
הוא שונא מתמטיקה ולא עבד, אז מה הפלא שהוא לא הצליח', אבל זה
לא נכון. עבדתי. למדתי כמו שאף אחד מהכיתה שלי לא למד. כולם
מבלים, יוצאים, מטיילים, מזיינים. רק אני בבית עם הספרים.
הכי שנאתי את אלו שזה בא להם בקלות, בלי ללמוד בכלל. אתה יודע
מה? בכיף הייתי עושה גם להם משהו. אבל אני סוטה מהנושא.

בכל אופן, שבועיים לפני הבגרות. ציון מגן שישים. המון המון
עצבים על המקצוע הזה שהצטברו אצלי במשך יותר מדי זמן. אני יודע
שכמה שלא אלמד זה לא יעזור. הרגשתי אבוד, אתה מבין? כשמרגישים
אבודים השכל לא עובד כמו במצב רגיל. חושבים על דברים שלא
אמורים לחשוב עליהם, ובעיקר, עושים דברים שלא אמורים לעשות.
אז ישבתי ליד השולחן, בין כל המחברות והספרים והדפים המשובצים
והאלפא והקוסינוס והוקטורים והלוגים וכל החרא, וחשבתי לעצמי:
איך אפשר לבטל את הבגרות במתמטיקה? מה הדבר שהמתטיקה הכי תלויה
בו? מה הדבר שאפשר להרוס שיפסיק את הכל? מה המקור לכל זה?
ואז זה היכה בי.
בני גורן.
אני הולך להרוג את בני גורן.

"להרוג את בני גורן. כמה נחמד", הוא מלמל לעצמו ורשם בפנקסו
שהוא צריך לקנות לחם במכולת. וגם חלב.
בני גורן. השם הזה מצלצל במוחו. בני גורן. בני גורן.
כמובן! האיש שמירר את חייו בתיכון. האיש שהפך את בית הספר
לגהנום וגרם לו לשנוא את המתמטיקה בצורה שלא שנא אף מקצוע, אף
פעם.
'אבל עדיין', אמר לעצמו, 'זו לא סיבה לרצוח. שום דבר הוא לא
סיבה לרצוח.
אוי, לעזאזל, על מי אני עובד?'
לפתע עלו במוחו מחשבות לא אתיות, מחשבות שעליו לשחרר את האדם
המסכן הזה, שלא עשה בחייו שום דבר רע. הרי כל אחד היה הורג את
האדם הזה אילו הייתה לו ההזדמנות. אז זה שלפניו, שוכב על
כורסה, מסתכל על התיקרה ומדבר, לקח את העניינים קצת יותר
לידיים מאחרים. זה הופך אותו לפושע? למשוגע?
אולי לבעל יוזמה.

היה קשה למצוא את היצור. חיפשתי אותו בכל מקום, אתה לא מתאר
לעצמך.

טילפנתי לאחת ארבע ארבע. זה הזכיר לי איזו פעם אחת, בכיתה
גימל, שהתקשרתי לשם וביקשתי את הטלפון של אלי יצפאן. אני יודע
שזה היה מטומטם, אבל ככה זה, כיתה גימל. מה שקרה בסוף זה שלא
קיבלתי אותו וניתקתי את הטלפון כמו טמבל מרוב צחוק.
אז באותו יום, כמו שבטח כבר הבנת לבד, טילפנתי לאחת ארבע ארבע
וביקשתי את הטלפון של בני גורן. המזכירה, שבינתיים התחלפה
כנראה אבל משום מה נשמעה לי בדיוק כמו אותה אחת מכיתה גימל,
חשבה שזו בדיחה גרועה ואמרה שאין להם זמן לשטויות. אבל
התעקשתי, אמרתי לה שיש לי בעיה כלשהי שאף אחד לא מצליח לפתור.
לא אני, לא המורה שלי, לא החברים... אף אחד לא מצליח. אז
תיארתי לעצמי שבני גורן יוכל לפתור את הבעיה, זה מה שאמרתי
לה.
אם חושבים על זה, לא בדיוק שיקרתי.
אז היא חיפשה, המזכירה, או מה שזה לא יהיה. מצאה לי יותר מדי
בני גורן. אמרתי לה, צמצמי או משהו. צימצמה. בסוף נשארתי עם
איזה מאה בני גורן מכל מיני מקומות בארץ. זה מאוד תמוה בעיניי.
הרי, מי יירצה להישאר עם שם כמו "בני גורן"? זו ממש קללה,
לדעתי.

חיפשתי בספרים שלו, של המניאק, ומצאתי כל מיני הוצאות לאור.
כולם התחמקו, סירבו להגיד לי איפה אני יכול להשיג אותו. עכשיו,
כשאני חושב על זה, בטח אף אחד מהם לא דיבר איתו בחיים.
בכל אופן, חיפשתי איפה שאתה לא רוצה, אבל לא מצאתי אותו בשום
מקום. בתור מוצא אחרון החלטתי לשאול את המורה שלי, שאולי זה
נראה כמו דבר שהייתי צריך לעשות מההתחלה, אבל בטח כבר הבנת
ששנאתי את הבת זונה.
אז שלושה ימים, שלושה ימים לפני הבגרות הלכתי לבית הספר ומצאתי
אותה, את המכשפה עם השיער המקורזל והעיניים הבולטות. אמרה לי:
"חכה בצד, אדון כץ, עד שאסיים את השיעור".
חיכיתי. חיכיתי והסתכלתי עליה. כמה עלובה היא נראתה לי באותו
זמן, מזבלת בשכל לתלמידים בכיתה יא' שהדבר האחרון שמעניין אותם
זה מתמטיקה. כמה זקנה היא בטח, מלמדת בבית הספר איזה מליון
שנה. זקנה, פשוט זקנה.
"המורה", אמרתי לה, "יש לי שאלה. אולי תוכלי לעזור לי?"
"אני אשמח", היא אמרה לי. בטח חשבה שיש לי בעיה בהנדסת המרחב
שלא הצלחתי לפתור. בכל זאת, שלושה ימים לפני הבגרות וכל זה.
"אז ככה, אני צריך לראות את בני גורן", אמרתי.
ישר ראיתי איך הפנים שלה נופלות, והיא נהיית יותר רצינית ממה
שהיא הייתה קודם, אם זה אפשרי בכלל.
"בשביל מה לך?" היא שאלה.
האמת, לא כל כך זוכר מה אמרתי לה. איכשהו הצלחתי לשכנע אותה
שיש בעיה שאני לא מצליח לפתור, ולא משנה את מי שאלתי, אף אחד
לא הצליח. "רק בני גורן יכול לעזור לי", אמרתי.

ואז היא סיפרה לי. מצחה נחרש קמטים כשניסתה להיזכר בכל הפרטים.
היא סיפרה לי סיפור מופלא.
"אומרים שיש ספר של בני גורן, שאף אחד לא הניח את ידו עליו.
הספר הזה כל כך מסובך שהוא בכלל לא אושר במשרד החינוך. כל בעיה
מתוחכמת לאין שיעור".
שאלתי אותה מה הקשר עכשיו.
"אם תמצא את הספר הזה, שכריכתו בצבע ירוק זוהר, תמצא גם את בני
גורן. זו הדרך היחידה לאתר אותו", אמרה ולא פירטה יותר.
אז עשיתי רשימה, רשימה ענקית של כל חנויות הכתיבה שיש במדינה.
חיפשתי באינטרנט, ושאלתי אנשים, והסתכלתי בספרי הטלפונים,
פרצתי למאגרי מידע - בקיצור, לא הייתה חנות שלא הייתה לי
ברשימה עם כתובת וטלפון.

בכל בית דפוס אפשרי עברתי ושאלתי על הספר, לאף אחד לא היה מושג
על מה אני מדבר. חלק חשבו שאני מדבר על הספר "גאומטריה של
המישור", שהוא גם כן בצבע ירוק זוהר, אבל אני ידעתי שזה לא מה
שהמורה שלי התכוונה אליו. ידעתי שהספר שיעזור לי לאתר את בני
גורן צריך להיות הרבה יותר מרשים מעוד סתם ספר שלו, עם בעיות
בגאומטריה. הייתי בכל מיני מקומות ברחבי הארץ ושאלתי על ספר
ירוק זוהר, וכל פעם נתקלתי באותם המבטים ההמומים. חשבתי שזהו,
המורה שלי למתמטיקה השתגעה, כי כל מי שמתעסק במתמטיקה משתגע
בסופו של דבר, וסיפרה לי סיפור מפגר.
באותו זמן הייתי באיזה חור באמצע שום מקום, כשפתאום ראיתי חנות
בשם "כלי כתיבה". הסתכלתי ברשימה שלי ולא ראיתי חנות עם שם
כזה. התפלאתי מאוד איך בחיפוש שעשיתי, שהיה מדוקדק וקפדני לכל
הדעות, לא מצאתי את החנות הזאת. 'מה כבר יש לי להפסיד?' חשבתי
לעצמי ונכנסתי.

שאלות ניקרו במוחו. הוא שאל את עצמו, איך, למען השם, מוטי לא
התייאש. איך, למרות הכל, הוא המשיך. המשיך לרדוף אחרי משהו
שכבר בכלל לא בטוח שקיים. נתלה בתקוות שווא, חצה את הארץ
בחיפושים אחרי חפץ פלאי כלשהו, במשך כל כך הרבה זמן. ואחרי
שסייר בכולן ולא מצא, עדיין נשאר לו הכוח ללכת לעוד חנות קטנה.
מה מניע אותו, אולי הטרוף, הרצון עז כל כך לבטל את הבגרות
במתמטיקה?
אולי נקמה?

"שלום", אמרתי.
זה היה מקום עתיק למדי. כמו מחסן ישן. ספרים היו בכל מקום,
משומשים ומאובקים, בטח הדבר הכי חדש שם הוא מלפני חמישים שנה.
המוכר היה נמוך ושמן. הוא הסתכל עליי במבט סקרן וחודר ושאל מה
אני רוצה, בגסות רוח שכזו, כאילו אני איש רע.
"אתה מכיר את הספר בצבע ירוק זוהר של בני גורן?"
כבר התכוננתי ללכת, כמו בכל החנויות שעברתי בהן והתשובה הייתה
שלילית, אבל כמו שכבר בטח הבנת בעצמך, התשובה לא הייתה
שלילית.
"בוא", הוא סימן לי בידו.

הוא יצא מאחורי הדלפק, ואני הלכתי אחריו. כל צעד שלו משמיע
קרקוש מפתחות. לאט לאט ירדנו במורד המדרגות, אל המרתף. הוא שלף
מפתח מהצרור, שבטח שקל כמו תינוק שמן, ופתח את הדלת. בחדר לא
היה שום דבר. הוא לחץ על מתג והאור נדלק, ריצד חלושות ונכבה.
"אין אור", אמרתי, "איך יהיה אפשר למצוא ספר בחדר הזה?"
"אל תדאג", הוא אמר לי, "יש כאן רק ספר אחד".
הוא פתח את הארון והניח ספר רגיל ופשוט על כן עץ שהיה במרכז
החדר.
'זה הכל?' חשבתי, 'זה הספר, זה מה שעבדתי כל כך קשה בשבילו?
החפץ המופלא?'
ניגשתי אליו אט אט, כאילו הוא הולך להתפוצץ בכל רגע. אי אפשר
לדעת אם המורה שלי למתמטיקה צדקה או לא. פתחתי בעמוד הראשון
בזהירות, ואז זה קרה.
אור זוהר, ירוק, מסנוור, התפשט בכל החדר בבת אחת. כיסיתי את
עיניי ורק אחרי חמש דקות יכולתי לפתוח אותן שוב.
האור בא מתוך הספר, ידעתי. זה אכן היה כך. הספר זהר באור
יקרות, כמו בסרטים, ולא נראה שהוא בכלל הולך להפסיק לזהור
בקרוב. הסתכלתי על הכריכה וראיתי את מה שהיה כתוב: "בני גורן /
גאומטריה של המישור", באותיות דפוס שחורות וגדולות. חזרתי
לעמוד הראשון והסתכלתי על הבעיה הראשונה, אחת ממאות הבעיות
הבלתי אפשריות שיש בספר. לפתע שמעתי קול:
"אז אתה היורש?"
ניתרתי במקומי. נבהלתי לגמרי. שכחתי שהוא שם בכלל.
"יורש?" שאלתי.
"מה, אתה לא מכיר את הסיפור? מי שמצליח לפתור את בעיה שלושים
ושבע בעמוד חמש עשרה בספר הירוק זוהר, הוא היורש החדש".
"זה מוזר", אמרתי, "אבל אני עדיין לא יודע על מה אתה מדבר".
הוא לא ענה. "בהצלחה", פלט ויצא מן החדר. משאיר אחריו הדים של
קרקוש מפתחות קולני. נשארתי לבד, בחדר קטן, בחנות ישנה ועתיקה
באמצע שום מקום, עם ספר ירוק זוהר.
'מה כבר יש לי להפסיד?' חשבתי ופתחתי את הספר בעמוד חמש עשרה,
מוכן לפתור את בעיה מספר שלושים ושבע.

'מוזר', חשב לעצמו, 'מאוד מוזר כל העסק'. הרי, אם למשל, מוטי
לא היה שפוי אז מיד היו מתחילים להיווצר קבוצות של דברים לא
הגיוניים. אבל הדבר היחיד שהיה לא הגיוני בסיפור היה הקטע עם
הספר הזוהר. אולי, כמו שדבר הגיוני קטן בין המון דברים בלתי
הגיוניים, נגיד, כלב ירוק, סטייק בצבע כחול בהיר וגבינה צהובה,
אז באותה מידה דבר בלתי הגיוני הופך להיות הגיוני, כמו מלפפון
ירוק, תות אדום וצ'יפס כתום? פתאום ישנה האפשרות שהבן אדם באמת
ראה צ'יפס כתום.
אולי זו לא אגדה? אולי באמת ישנו ספר, ספר בצבע ירוק זוהר?

מה אני אגיד לך, לזה לא ציפיתי. ציפיתי לבעיה מסובכת עם
לוגריתמים שחבל על הזמן, וסרטוטים, ושבעה פרמטרים. ציפיתי
לבעיה שרק מלהסתכל עליה בא לבכות. לא ציפיתי לבעיה כמו
שקיבלתי.
איזה בעיה קיבלתי אתה שואל?
"חשב נגזרת שלישית של הפונקציה כישלון = y, בנקודה אפס".

אני קורא, עוד פעם ועוד פעם, את השורה היחידה, בודק שזה באמת
עמוד חמש עשרה ובעיה מספר שלושים ושבע, ושהשכל לא נדפק לי
במקרה, כי זה ידוע שכל מי שמתעסק יותר מדי במתמטיקה משתגע
בסוף, אבל לא. זאת הייתה הבעיה. זאת הייתה הבעיה שהייתי צריך
לפתור כדי להגיע אל בני גורן. להגיע אליו ולהרוג את המניאק.
נגזרת שלישית של כישלון? מה זה החרא הזה? זה בני גורן? אני
נמצא במקום הנכון?
רציתי לקרוא לו, לאיש ההוא, הנמוך והשמן עם המפתחות המקרקשים
ולשאול אותו אם הוא חושב שזה מצחיק. אם הוא חושב, שכל מה
שעשיתי ובסופו של דבר הגעתי לכאן ומצאתי את השטות הזאת, זה דבר
משעשע.
אבל הוא לא היה שם, קראתי לו אבל הוא לא ענה.
היו לי דברים אחרים לעשות? בעוד יומיים מתקיימת לי בגרות
במתמטיקה, ועד אז אני אמור לחרוש בבית. אז לפחות אני אתרגל,
למרות שלא נראה לי שבבגרות יבקשו נגזרת שלישית של כישלון.
הוצאתי דף ועט מהתיק והתחלתי לשרבט.

רבע שעה. חצי שעה, שעה. שעתיים, ארבע שעות. במשך ארבע שעות
ישבתי על התרגיל ולא הצלחתי. ניסיתי הכל, השתמשתי בכל הכלים
שהמתמטיקה נתנה לי אי פעם, מכיתה ז' ועד כיתה יב'. מהמורה
ימימה, הרזה והצנומה עם הקול החורקני, ועד לחדווה, המקורזלת עם
העיניים הבולטות. יישמתי את כל מה שלמדתי. חיברתי, חיסרתי,
חילקתי, כפלתי, העלתי בריבוע, הוצאתי שורש, גורם משותף, כינוס
אברים, מה לא. אחרי יומיים שלמים של נסיונות שווא הרגשתי את
הטעם המר ההוא, אותו הטעם שהביא אותי להתחיל את כל המסע הזה.
כל מה שעברתי נגזר מאותו הטעם, הטעם המר.
טעם הכישלון.

ואז הבנתי.
תסכול = 'y.

"אז נגזרת של כישלון היא תסכול?" הוא שאל אותו.
"כן", אמר מוטי, "בהחלט".
"מעניין", אמר הפסיכולוג, "מעניין מאוד", אמר ורשם בפנקסו
שצריך לזכור לקחת את הילדים מהגן, אחרת צילה, אשתו, תכעס.
תסכול הוא בהחלט תוצאה של כישלון כלשהו. הפסיכולוג חשב על כך
במשך דקה תמימה, במהלכה השתרר שקט מוחלט בחדר, ולא הצליח למצוא
דוגמה שסותרת את הטענה הזו.
אם האם זה עדיין אומר שזה נכון? האם דוגמאות תומכות מוכיחות
משהו? מספיק דוגמה שוללת אחת וכל התאוריה מתמוטטת.
"אתה יכול להוכיח את זה?" שאל, ואילו מוטי רק אמר: "שאלות אחר
כך".

וכך, שעה אחרי שהגעתי למסקנה שנגזרת של כישלון שווה תסכול,
והייתי בהרגשה של היי שאין כמותה, הבנתי שעד עכשיו אני אפילו
לא קרוב למציאת הנגזרת השניה של כישלון, או נגזרת של תסכול.
הבנתי שמה שקרה לי היה הארה של הרגע, דבר שלא יחזור שוב.
נידונתי כאן, להישאר בחנות מצחינה באמצע שום מקום, ולא למצוא
פיתרון. לא אוכל להגשים את מטרת המסע שלי לעולם.
שנאתי את הכל. שנאתי את המקום הזה, ואת האיש עם המפתחות, ואת
המורה שלי למתמטיקה. אבל יותר מהכל, שנאתי את בני גורן.

שנאה = ''y.

"אתה יודע, לא תמיד שנאה נגזרת מתסכול", אמר הפסיכולוג.
"האמת שכן", אמר מוטי.
הוא ידע שאין טעם להתווכח איתו, מוטי היה בטוח בתשובתו כמו שלא
היה בטוח בשום דבר בעולם. לנסות לסתור אותו היה חסר ערך. אחרי
הכל, הוא רק פסיכולוג. היוכל לגבור על מלכת המדעים?

"אתה בסדר שם?"
זה היה האיש עם המפתחות, הוא ירד למטה, צעדיו ומפתחותיו
מהדהדים בחנות הקטנה. הוא ניצב בפתח הדלת, נשען על המשקוף,
כרסו הקטנה מידלדלת מחולצתו הבלויה והישנה. הוא אדון המקום
הזה, ועל כך אין עוררין, זאת ידעתי.

"כן, אני בסדר", אמרתי, "פשוט..."
"פשוט מה?" הוא שאל.
"אני לא מצליח למצוא את הנגזרת של שנאה", הודיתי ביאוש.
חוסר אונים תקף אותי. התחושה המוכרת כל כך, של כישלון, שחוויתי
בכל מבחן במהלך שש השנים האחרונות. אותו חוסר אונים וכישלון
שגרמו לי לצאת למסע, אותו כישלון שגרם לי לתסכול, שגרם לי
לשנוא.
"נגזרת של שנאה?" חזר האיש עם המפתחות, "הרי זה ברור".
"ברור?" שאלתי.
הוא הניד בראשו וצקצק בלשונו.
"נגזרת של שנאה היא הרס. נגזרת שלישית של כישלון", אמר.

הרס = '''y.
.
עמדתי קפוא במקומי. זה היה נכון, כל כך נכון וכל כך פשוט.
"מי אתה?" שאלתי.
"אתה בטוח שלא עלית על זה כבר לבד?"
הנהנתי בראשי.
"בני גורן", אמרתי.
הוא חייך.
"אתה היורש", אמר.
"היורש?"
"זה הזמן. התקופה שלי נגמרה, והגיעה התקופה שלך".
"אני לא מבין".
"אוי באמת, אל תעשה לי הצגות", אמר, "אתה חושב שתמיד הייתי
שליט המתמטיקה? יואל גבע היה לפניו, לפניי היה אהרון אספיס,
ולפניו היה עוד אחד, ועוד אחד, כך עד אינסוף. אין סוף למספרים,
אין סוף למתמטיקה. אבל כל חמישים שנה יש יורש חדש, כי כל מי
שמתעסק במתמטיקה משתגע בסופו של דבר".
"מה קרה להם?" שאלתי.
"מה שעומד לקרות עכשיו. כל מה שעליך לעשות הוא להציב אפס
בנגזרת של הרס, והכל ייגמר. אני אושמד, ואתה תחליף את מקומי".
"אני לא בטוח-" התחלתי.
"תפסיק עם השטויות. אני יודע שזה בדיוק מה שרצית. רצית להרוג
אותי, נכון? אז הנה. בבקשה. יש לך את ההזדמנות. זה קל מאי פעם.
אפילו עזרתי לך. אתה יודע למה?"
"למה?" שאלתי.
"כי נמאס לי", הוא אמר ובהה בנקודה לא מוגדרת בתקרה, "נמאס לי
להיות שליט המתמטיקה, מושא לשנאה של כל תלמיד. נמאס לי שהשם
שלי מתנוסס על כל ספר, על כל שולחן של נער מתבגר, שכל מה שהוא
רוצה זה לחיות את החיים ולהנות מהרגע ומקלל את היום בו לקח חמש
יחידות".
הוא הביט בי ישר לעיניים. מבט חודר, האינסופיות מבעד לאישוניו
החלולים.
"נמאס לי להית בני גורן", לחש.

"אני לא מציב אפס", אמרתי.
הוא השתומם ונעץ בי מבט מבולבל.
"למה?" שאל.
"כי אני כבר לא אפס. אולי אתה היית, אני לא. אני לא אפס, אני
הרבה יותר מזה".
ואז הייתה שתיקה. שתיקה רועמת ביותר, שתיקה רועמת כמו בספרים.
ואז הוא שאל, נימה של חשש מתגנבת לקולו:
"אז מה הולך לקרות עכשיו?"
"על אינטגרל של מוות, שמעת?"
"אינטגרל של מוות?"
"אוי, באמת, בני, אני מתפלא עליך", אמרתי בטון הדיבור המתנשא
שאך לפני מספר דקות הופנה אליי, "אינטגרל של מוות זה הרס".

הצבתי, הצבתי אפס והכל נגמר. בני גורן צרח והתפוגג לאלפי
שברים, והכל התעוות. רצתי אל הספר הירוק הזוהר ואחזתי בו הכי
חזק שיכולתי. לא היה לי דבר מלבדו, בעוד הכל מתמוטט מסביבי.
רציתי שזה ייגמר כבר, שיהיה לזה סוף. סוף למסע הזה, שהתחיל
בכישלון, נמשך בתסכול, שממנו התחיל ההרס.
שממנו הגיע המוות.
הסוף.
סוף לסדרות, סוף לאיטגרלים, לאנליזה, לוקטורים, ללוגים,
לנגזרות ולעוד עשרות דברים שכל מה שהיה עליי לעשות עכשיו היה
לשכוח. סוף למספרים.

פקחתי את עיניי, והחנות לא הייתה. הייתי רק אני, בחדר שלי,
אוחז בספר ירוק זוהר. הרמתי אותו מול המנורה וקראתי בקול:
"מוטי כץ / גאומטריה של המישור".

אינטגרל של מוות. כל כך פשוט אך כל כך מסובך. הפסיכולוג נדהם.
הוא כבר לא צחק, או גיחך. הוא ידע בדיוק מי נמצא לפניו. הוא
הסתכל על הנער בן השמונה עשרה וחצי ששוכב על ספת המטופלים
בקליניקה שלו, וידע שמולו נמצא האדם היחיד שהיה מסוגל לנצח את
בני גורן, דגש על 'היה'.
"לא דמיינתי את זה", אמר מוטי, "זה היה יותר מדי אמיתי בשביל
להיות חזיון".
"אבל מצאת את עצמך בחדר", קבע הפסיכולוג. הוא לא שאל, הוא
אמר.
"יש לי את הספר פה. אתה רוצה שאני אראה לך, ואז אולי תאמין לי
ונוכל לסיים את הפגישה המיותרת הזו?"
מוטי קם מהספה ורכן אל תיקו שהיה על הרצפה. הוא הוציא ממנו ספר
בצבע ירוק זוהר. על הספר, בטוש שחור, איפה שהיה "בני גורן",
נכתב "מוטי כץ".
"הנה, רואה?" שאל.

"אנחנו נמשיך עם זה בשבוע הבא", אמר הפסיכולוג, "פשוט אני צריך
לסיים ואני די ממהר. יש לי קניות לעשות במכולת, וגם צריך לקחת
את הילדים מהגן".
מוטי לא אמר דבר. הוא הכניס את הספר לתיק ויצא דרך הדלת בשקט.
הפסיכולוג יצא ונעל אחריו, בעוד מוטי כבר היה במגרש החניה, ואז
נזכר שלא החנה שם את המכונית. הרי אמא לא הסכימה לתת לו את
המאזדה אחרי ששמעה שנכשל בבגרות במתמטיקה, אחרי שהבינה שכלום
לא ייצא ממנו. חודשיים כבר עברו, ועדיין הוא מרגיש ששום דבר לא
השתנה. רק הפסיכולוגים השתנו. יותר מדי פסיכולוגים שהרימו
ידיים.
הפסיכולוג נכנס למכוניתו והתניע. בעודו נוסע אל המכולת כדי
לקנות לחם וחלב, כמו שצילה ביקשה, הוא הירהר במקרה של מוטי,
בפעם הראשונה אבל בהחלט לא האחרונה. הוא מטופל אצלו רק שני
טיפולים, אבל כבר עכשיו הוא מיואש ממנו. הוא לא רואה איך הוא
מוציא אותו מזה. איך הוא ישים סוף לטירוף, לכישלון, לשנאה,
להרס. סוף למתמטיקה. מוטי היה מקרה אבוד, ושניהם ידעו את זה.
'נו, טוב', חשב לעצמו בעודו נותן את הסכום המדוייק למוכרת
השמנמנה, 'הרי כל מי שמתעסק במתמטיקה משתגע בסופו של דבר'.

פורסם בעיתון המקומי, 17 ליוני, 2005