אם מאב היתה יודעת לאן התגלגל עמה ומה נשאר ממנו, היתה מחווירה
כשמי העיר ביום חורף. שמיים כאלו היה הדבר הראשון שראתה
סנקוויט באותו הבוקר. הו, חרא, היא שוב נרדמה ברחוב. היא חייבת
להפסיק לעשות את זה, חשבה, יש לה שקיות להכין.
היא קמה, ניערה מעצמה כמה עיתונים לחים ובדלי סיגריות, שלפה
שקית ניילון זעירה מכיס מעילה ואז נשפה לתוכה כמה פעמים.
האוויר התעבה על דפנות השקית והתגבש לאבקה צחורה שצנחה פנימה.
אומרים שכדי לעוף צריך אמונה, אמון, מחשבות שמחות ואבק פיות -
אבל זו טעות. אבק פיות בהחלט הספיק. החומר של סנקוויט היה חזק
יותר מכל אבקה אידיוטית אחרת שבני האנוש התעקשו להכניס אל
עצמם, וההשפעה נמשכה הרבה יותר זמן. הוא גם גרם להם ליפול הרבה
יותר מהר אבל המטומטמים האלו שילמו בשבילו כל כך הרבה,
שלשדונית הקטנה לא היה אכפת.
היו לה פנים מתוקות, מכשפות: סנטר מחודד עם אף כפתורי ועיניים
גדולות וירוקות כמו יערות העד בהם שכנו פיות פעם. גברים שילמו
הרבה כסף בשביל לדפוק בחורה עם פרצוף כזה. הם היו באים אליה
בלילות בהם ההילה סביב הירח היתה כסופה ובוהקת, ואחרי זה היו
רוצים להישאר עוד - להישאר לנצח. אבל היא היתה מעבירה את שפתיה
על צווארם, מחייכת ואומרת שהם צריכים לחזור הביתה ולפתע הם היו
הולכים, הם רצו ללכת. להיות בכל מקום מלבד שם.
הלקוחה הראשונה שלה להיום הגיעה, חופרת בעצבנות בכיסי מכנסיה.
סנקוויט ציחקקה לעצמה כשמסרה את השקית שהוכנה זה מכבר ולקחה
עבורה סכום שיקנה מערכת סטריאו חדשה. אנשים יעשו הכל בשביל
החומר הזה, וסנקוויט היתה היחידה שיכלה לספק אותו. הרי אין
יותר פיות. לא כאן, במקום בו הפיח חנק כל זכר לטבע. אבל זה היה
הבית שלה, על כל הנרקומנים והתאוות והדברים שכסף יכול לקנות.
ולא היו לה מתחרים כאן. היא תמיד ידעה שאין עוד פיות. הן נמוגו
כמו היערות ובעלי החיים.
הלקוחות המשיכו להגיע. משך כל אותו יום אפרורי הם דידו ממנה עם
פחות כסף ויותר אסקפיזם פוטנציאלי. גברים מזדקנים, נערות
עייפות למראה ויאפים בחליפות ארמאני. זו היתה סנקוויט של
הבקרים; בערבים היתה לעיתים יושבת בדירתה, שותה וודקה או
אבסינת' מכוסיות קטנות ורואה את "פרנגלי-היער הקסום" שוב ושוב.
האירוניה שיעשעה אותה עד אין קץ. היא אהבה גם לצאת לקניות:
השטרות שבכיסה מתחלפים במהירות בשקיות ענק; בלילות היתה מחכה
לגברים, והם תמיד באו. היו לסנקוויט חמישה חדרים בדירה. ניתן
היה לבלות בכל אחד מהם שבוע שלם אם הפיה היתה מעונינת בכך
(והיא לעיתים רחוקות היתה) - אך הם תמיד היו מקבלים את הזיון
של החיים שלהם, משלמים שווה-ערך למשכורת החודשית של עובד
היי-טק, הולכים למחרת בבוקר ולא חוזרים לעולם. זה היה כל
הקסם שבעניין. זה וכמה רונות מורכבות שהיתה משרטטת על גבם
בעודה מפשיטה אותם.
הו, כן, עדיין היה לה קסם. אבל כל העניין של מילוי משאלות,
אספקת סנדלי זכוכית או הזהבת עלי הסתיו בהחלט לא נראו לה. היו
לה אבקת הפיות, תנועות הידיים והפיוניות הזו שהעניקו לה כל
מה שאי פעם רצתה. אפילו בכנפיים היא כבר לא השתמשה, ולחש אחד
או שניים העלימו אותן מעיני בני אנוש מסוקרנים.
מוזר לדעת שהסקרנות היתה מה שהוביל את העלם החיוור באותו לילה
אל דירתה. המשפט הראשון שאמר לה, בנימה שחצנית למדי, כשפתחה את
הדלת היה:
"שמעתי שאת הכי טובה שהיתה והכי טובה שתהיה. באתי לראות אם זה
נכון, למרות שנראה לי שהם הגזימו בהחלט."
סנקוויט פנתה להכניס אותו פנימה וחייכה אל עצמה תוך כדי.
"סלח לי לדקה", היא הפטירה, "אתה יכול לשבת בינתיים".
כשהיא מברישה יד דקה על פניו, נעלמה אל חדר השינה.
כשחזרה, היתה כותונת הלילה שלה בצבע הכפור על המדרכות וריחה
היה של ליל קיץ שורף.
הוא הפשיט אותה ברכושנות, מעביר את ידיו באיטיות על גבה, והם
עשו את מה שעשו במשך יותר משעתיים.
לאחר מכן, כששכבה לצידו מזיעה ומתנשפת, היתה לסנקוויט תחושה
משונה. היא לא רצתה שילך. היא רצתה לפגוש אותו בהזדמנות אחרת,
במקום אחר ולהכיר אותו מ-א' ועד ת': להתוודע להרגליו הקטנים,
לבקר בביתו ולהגיש לו ארוחת בוקר למיטה אחרי הלילה
הראשון. היא רצתה שיחכה לה בערבים, שינשק אותה כאילו אסור לו,
היא רצתה לגלות לו את האמת על האבקה הלבנה.
ובכל זאת, הוא קם מהמיטה והחל להתלבש.
"את טובה, אבל היו לי טובות יותר." הפטיר.
סנקוויט קמה גם היא, זקופה, דקה ועירומה כמו עץ צפצפה בחורף.
היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לו, משננת לחש אהבה עתיק
בראשה ומעבירה את לשונה על שפתיו כדי להפעיל את הקסם.
"הישאר," היא הפצירה, "עוד לא ראית כלום..."
הוא הניח את ידו על ראשה באבהיות אירונית. לאחר מכן נפנה אל
הדלת.
לא... הוא לא יכול ללכת...
"כסף? אתה רוצה כסף? אני אתן לך כסף," היא ניסתה, מתקשה להאמין
לעצמה כשהמילים עזבו את שפתיה. "אני אתן לך יותר מכל דבר שאי
פעם רצית. בוא, שב עוד," היא התקדמה כדי להוביל אותו חזרה
למיטה. אך למרות ההפצרות, הוא פתח את הדלת ועמד על המפתן.
"אני עוד אחזור", אמר, "אני לא תמיד מוצא מישהי כל כך..." הוא
גיחך לעצמו ויצא.
"רגע", היא צעקה אחריו, הוא הסתובב כדי לקבל מידה דבר מה. "כדי
שתזכור לחזור." אמרה.
כשהדלת נסגרה הוא הביט בדבר שהניחה בידו. היתה זו שרשרת כסף עם
תליון ענבר גדול וצלול במרכזה. הוא יכול להרוויח עליה לפחות
כמה אלפים ביום רע. הו, הילדה הקטנה והטיפשה. הוא כמעט צחק
בקול רם כשנזכר ברונות החובבניות שניסתה לצייר כשפשטה את
מעילו. הוא ידע להיות מוכן לדברים כאלו. למרבה המזל - היא לא
היתה מוכנה, ועכשיו היתה שבוייה וכבולה באופן מוחלט. הרי מהם
כמה שרטוטים בשביל אוברון?
ועכשיו היא תיתן לו כל מה שירצה. היא תרפד את חייו בנוחות
לעשרים-שלושים השנים הקרובות. הוא יצא אל אוויר הלילה הקריר
ונפנף בידו כאילו ניסה לגרש זבוב. זוג כנפיים כחול ובוהק הופיע
מתוך מעיל הגשם שלו. כשהפיה הבוכייה, אי שם בעמקי הלופט
ההיי-טקי, מזגה לעצמה כוס שלישית של אבסינת', המריא אוברון אל
שמי העיר. היא תמיד ידעה שאין עוד פיות. היא טעתה.