השארתי את הדלת פתוחה, יש מוסיקה בכל הבית.
- סליחה?
- מתי היא תבוא כבר?
- אני מחכה יותר משבוע.
כבר שבוע אני עם משפחה של אנשים ממש טובים, יש פה אבא, ואמא,
ואח אחד, חייל. הם באמת נחמדים אלי, ובאמת שאני מנסה, אבל קצת
קשה לי. אחרי הכל, אני ילד מוסדות טיפוסי של שנות התשעים,
פרויקט איקס האולטימטיבי, ואף פעם לא היתה לי משפחה משלי.

והיא אמורה לבוא לפה.
אני מנסה לא לדמיין איך יהיה, כי הזמן עובר לאט יותר כשחושבים
קדימה. אבל היא תגיע. אני מוכן לחכות גם עוד שבוע. עוד שבוע
בחדר, בכלא. זה לא שאני לא רוצה לצאת, אני פשוט לא יכול.
המשפחה הנחמדה הזו משתפת פעולה עם השב"כ בתכנית שלהם להגנת
עדים, וכל עוד אני פה אני בטוח. הבנתי שהאמא (רופאה מוסמכת)
היא בעלת עבר משלה בשירות החשאי, ושזה באמת אקדח בפאוץ שהיא
סוחבת כל הזמן.

- אז איך אתה פה?
- איפה?
- למעלה כתוב MASH...
- אבל למטה?
מספרים שהתעסקתי עם כל העולם ודודה שלו.
אבל הם התעסקו איתי קודם. יותר מדי דם נשפך עד שהגעתי לחזירים,
והמון דם ישפך כשאני ארגיש יותר טוב ואעשה קצת קשרים. הם חשבו
שאני סתם פושע זוטר, סוחר בחשיש והולך מכות פה ושם בבלומפילד,
אבל יש לי שכל לא להתפס. והם חשבו שהם יוכלו לדפוק ולזרוק
אותי. כי אני אשכנזי. ואני לא אוהב שדופקים אותי כי אני
אשכנזי, זה לא קרה, ואין שום סיכוי שאיזה קרימינל במרצדס יחשוב
אחרת.
חשבתי שהוא רק קרימינל במרצדס, ורק אחרי שיריתי בו שמעתי שאח
שלו מקושר לגורמים בכירים מאוד בחיזבאללה ומחובר לפשע המאורגן,
ערבי ויהודי, בכל מקום בערך. פתאום כל ערבי הוא מתנקש
פוטנציאלי, וזה לא בגלל שאני גזען. כשהוא יישב, והוא יישב עם
מה שנתתי להם, אבל לא יותר מדי. שנתיים יספיקו להם לתכנן נקמה,
להם ולי.
אז אני חושב ומחכה לה, מחכה לה ואוהב
וכולם ממש נחמדים ומתעלמים מהמוסיקה שיוצאת לי מהחדר, וכשאני
מציץ מהמרפסת, אני רואה חלונות עם אורות שתמיד דלוקים, ומישהו
שתמיד יושב בסוכה במרפסת, עם טלסקופ.

אז משלם המסים משלם לי שכר דירה בחסות הפרקליטות כשהכחולים
מחפשים את הרעים והירוקים צדים את החמושים והשב"כניקים שלי
(סליחה, הם רכוש המדינה) לבושים באזרחי, ולפעמים בשחור, אז אני
מרגיש כמו ראש ממשלה, לפחות.

היא עוד לא באה.
- פתאום אני מספר כל מה שקרה, ולא התכוונתי. רק רציתי להוריד
משהו מהלב.
- תזרום בנאדם. הבירה עלי.
- תודה אחי.

- זהו?
- כן. עוד שנתיים.
- מה יש בעוד שנתיים?
- בעוד שנתיים החזירים נופלים. 2007 אחי.
- עכשיו 2004...
- הסוף, אחי. אל תהיה קטנוני. ב-2007 הכל נופל, ואז זה כל אחד
לעצמו.
- זו השנה שהם יורידו בה את המסכות.
הרי זה לא סוד שהעולם נשלט בידי תאגידים. בעל המאה הוא בעל
הדעה, והמושג הישן של מדינה נעלם, והופך לבירוקרטיה שאף אחד לא
צריך. מדינה, זה לא בית של עם, חוץ מכמה מקומות מטורפים, וגם
אם זה עדיין נראה ככה לחלק מהמטומטמים, המלחמות הישנות מתו.
היום יש רק כוח קנייה, זה הכוח האמיתי שמזיז הכל, אנשים משלמים
על הסמים שמישהו מגדל ומוכר לילדים שלהם שמתוייקים אצל
בירוקרטיות שעוקבות בטוענות שווא אחרי החיים שלהם. הם יודעים
עלינו הכל, על כל אחד מאיתנו. בגלל זה התאים לי זהות בדויה.

איפה היא?
כבר נהיה מאוחר.
אבל ב-2007, נראה את האנשים האמיתיים עם הכוח. כל אחד ישלוף את
כל הכלים שלו, ויום הדין יבוא. האנשים מאחורי הכח זה חייזרים.
אנחנו גזע נחות אחי. גם הכושים, גם הערבים, גם היהודים, גם
הלטינים, האסייתים, כולם. כולנו עבדים שלהם, הם גידלו אותנו
ומאז אנחנו מתרבים והולכים. אנחנו חושבים שאנחנו מתקדמים, אבל
המחשב הכי חזק, בידיים של האנימטור הכי גאון, שייקח אסיד הכי
טהור, לא דומה לחרא המטורף שרץ אצלם. והם גמרו לשחק יפה, כי זה
נהיה משעמם. אז חוזרים לתקופת האבן, וזה קורה עוד מעט.

וכשזה יקרה הוא יבוא לחפש אותי, ולא יהיה מי שיעצור אותו, או
אותי. מאנו א מאנו, כמו הסרטי אקשן אמריקאים ישנים, כל האמצעים
כשרים.

 
סופר על ידי אדם שיכור לאדם שיכור אחר, בפאב תל אביבי חסר
בחורות אך מחיריו שוים לכל נפש והמוסיקה עריבה לאוזן.

ובקריאה שניה עלול לאבד קמצוץ מאמינותו. לכן, לא מומלץ לנסות
ולקראו פעם שניה.