זה היה מפתיע ,
לאבד אותך ככה.
את המבט השחור, הממש אנושי,
את היד ששרטה וביקשה ליטופים.
את הנפש הטובה, החכמה, המבינה,
כמו קוראת מחשבות, כשמישהו עצוב בסביבה,
היית עצובה איתו, נאמנה, כידוע...
אפילו החתול ה"שונא", מחפש בחדרים.
ורגשות אשם ממלאים אותי:
לא ליטפתי מספיק, לפעמים התמלאתי זעם...
אזכור את הדמעה האחרונה, שרק אני ראיתי,
ירדה מעינייך, זה לא היה דימיון,
מבקשת עזרה, לא יודעת מה ואיך...
חלק מהמשפחה,
במומחיות של כל כלב רגיל,
נאיבית שלנו,
עם הלב האציל...


לזכר איבי (גוגו) כלבתנו האהובה, 1995-27.11.04.