הפסקתי להאמין.
לא יודע מתי התחלתי, לא זוכר אם אי פעם האמנתי, אבל אני לא
מאמין יותר. אני רוצה להאמין. אבל אי אפשר לרצות להאמין, או
לנסות להאמין. צריך פשוט להאמין, והאמונה היא דבר קשה. חמקמק.

רוצה להיות קוסם, שמאמין בקסמים. שיודע להוציא יונה לבנה
ושפנים מתוך הכובע השחור שלו. קוסם, עם כפפות משי לבנות. הוא
לא צריך להבין הרבה או לחשוב יותר מדי. לא כמו מבוגר שיודע כל
כך הרבה דברים, שמכיר את העולם. את הפחדים.
הוא קוסם, וקוסם יודע הכל, הוא מאמין. הוא יודע שמתוך הכובע
תצא יונה לבנה. והיונה יוצאת.

הלילה אין ירח בשמיים.

כדי להאמין צריך להיות ילד. ילד תמים שעדיין לא יודע את כל מה
שאנחנו יודעים. כל מה שפעם, כשהיינו עוד ילדים כל כך פחדנו
לדעת. כל כך רצינו לדעת. עכשיו אנחנו רק פוחדים שהילדים ידעו.
אלהים, הכל רק שלא ידעו, שישארו ילדים.
הם שומרים על התמימות של העולם הזה.
על השפיות.
על האמונה.

הם לא מכירים מדע, אבל מבינים את כל מה שחשוב.
לא יודעים מה זה גלקסיה, אבל יודעים מה זה כוכב בשמיים.
הם יודעים שמחר תזרח השמש, ושבאביב פורחים פרחים.
הם מכירים את הפיות, את המלאכים.
הם מכירים את האגדות, הרי הם חיים בתוכן.
הם יודעים לחייך, אבל באמת.
הם יודעים שמתוך הכובע תצא יונה לבנה. רק צריך להגיד את מילת
הקסם.

אני לא מוצא את הירח.