הכל אפשר לומר על זליג, אבל הכינוי שהכי קולע יהיה, 'האיש שהיה
לו הכל' הייתה לו אישה מושלמת, יפיפיה. כזו שבצעירותה הייתה
מלכת יופי ועד היום נושאת את  גופה השדוף בגאווה. היו להם שני
ילדים מוכשרים, מחונכים, שקטים וגאים, שהיו מביאים הביתה
תעודות משעממות כאלה של הכל עשר, עשר, עשר, ועשר, אפילו בחינוך
גופני. לזליג גם היה מקום עבודה מענג במיוחד ומכובד ביותר.
בעצם כמעט ולא צריך היה לנקוף אצבע והכסף זרם לחשבונו שבבנק
פליק פלוק, פליק פלוק, והכלב של זליג, פשוט להקיא. כזה כלב
חמוד. כזה שנובח רק על זרים אבל מתנהג בנימוס אל אורחים
וחברים. וזליג  למי שטרם קלט, כמובן, גר בשכונה הכי מכובדת
והכי יוקרתית שבעיר. היתה לו גינה מטופחת, הדשא הכי ירוק
והמשרתת הכי מוכשרת.

זליק היה צריך להיות המאושר שבאדם, אבל כשפגשתי אותו לראשונה
היו כתפיו שפופות ומבטו מרוחק. לא הצלחתי להבין את העצב
שבעיניו כי בעצם לא היה חסר לו מאומה, לדעתי. מה לעשות זליק,
זה שהיה לו הכל, לא היה מאושר. יותר נכון אפשר היה לומר שהיה
בדיכאון עמוק. ועכשיו אני  בבעיה קשה ביותר. מה עושים עם
זליג?

יש לי כמובן כמה פתרונות אפשריים:  
א. אני יכולה להכניס אותו לצרות נוראיות , כמו איוב בשעתו,
להביא עליו דבר או שחין, לגרום לאשתו להתאהב בגבר אחר, להרוס
לו את הפרנסה, לשלוח את הבן שלו למעמקי הג'ונגלים של ברזיל ואז
כשיהיה עסוק מאוד בשיקום עצמי ומשפחתי,  בחיפוש אחר כבודו
האהוב ובנו האהוב עוד יותר, ישכח מכל הצרות ויחזור לחיות כי
תהיה לו סיבה בשביל מה.  האמת לא אוהבת את הפתרון הזה מהסיבה
הפשוטה שהוא אף פעם לא עובד, אדם שאינו מאושר, גם אם תפיל עליו
תיק ועוד תיק בעצם  רק תגרום לו סבל עוד יותר גדול,  אז מה  זה
משנה בכלל?

ב. אפשר כמובן להציע לו למכור את הבית, להתגרש מאשתו, להפטר
מכל רכושו, לשבת על שפת הים ולדוג דגים. הרי כבר נאמר מרבה
נכסים מרבה דאגה. מה אגיד לכם אפילו אני בעצמי לא קונה את
הפתרון הזה,  כי אדם שיש לו למה שיזרוק מאחור?  כבר אמרו חכמים
שעדיף להיות צעיר, בריא ועשיר, ואם לא אז לפחות  רק עשיר. אין
ספק שגם זליג לא יסכים לצעד הקיצוני.  למרות שבקטע הזה אני
מכירה דווקא כמה אנשים שעליהם זה עבד.

ג. או מה דעתכם לשלוח אותו לטובי הפסיכיאטרים  שכספו יכול
לקנות. אלה ימליצו בפניו על טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני, או
טיפול התנהגותי קצר מועד, טיפול באמצעות הרפייה וביו-פידבק או
דימיון מודרך. בעצם את כל הסוללה של שיטות הטיפול מהמתקדמות
שיש. סביר להניח שבשלב מסוים יציעו לו גם טיפולים בנזעי חשמל,
מה שפעם היו קוראים שוקים חשמליים. זליג כמו שאני מכירה אותו
יגיד לכולם  יפה  תודה, ילך הביתה. ועכשיו הוא עומד בחדרו,
מביט דרך החלון, בידו חבל התליה, במגרה שוכן האקדח ומה עושים?

ד. אני כמובן גם יכולה להמליץ לו להצטרף לבמה כחבר פעיל,
לכתוב סיפורים, לקרוא של אחרים. אולי הוא יגלה שהוא סופר ענק
או לחילופין שהוא כותב נורא. האם זה יוציא אותו מהדיכאון?

יש כל כך הרבה אנשים לא מאושרים בעולם, בדיוק כמו זליג. לעיתים
נדמה לי שרובם מרוכזים כאן בבמה, ו...האמת, אין לי תשובה.
לפעמים  אני מרגישה  כל כך חסרת אונים...אבל אולי למישהו מכם
יש דרך חכמה לעזור לזליג. נשמח לשמוע.