נטע? איפה את? אני צריכה אותך, לעזאזל. צריכה אותך לידי בשעור
סוציולוגיה. שיט. את לא תבואי. אני יודעת. הייתי בלוויה. ראיתי
ושמעתי את הרב מספיד אותך, את שני האידיוטים האלה מחברה קדישא
לוקחים את הגופה, העטופה בלבן, ומכניסים אותה לתוך הבור, ואחר
כך שופכים עליך עפר.
רציתי לצרוח עליהם. מה לכל הרוחות הם עושים? מי הרשה להם, מי
הם חושבים שהם? מה נותן להם את הזכות להכניס את החברה הכי טובה
שלי לתוך בור ולשפוך עליה עפר? מה נותן לרב את הזכות לדבר עליך
בלשון עבר?
נטע שלי. שתמיד ידעה מתי לחבק ולא לעזוב, תמיד נתנה מחמאות בלי
להתקמץ. שלא דפקה חשבון לאף אחד, ואמרה את האמת בפרצוף. שאמרה
דברים איומים על עצמה.
עכשיו את כבר לא שלי יותר. קפצת מחלון. את שייכת לכל העולם. את
מלאך עכשיו. יש לך כנפיים והילה ואת יכולה לרפא פצעים.
איך אני מקנאת בעולם עכשיו. הוא לא יודע כמה הוא בר מזל. אנשים
רבים מתים כל יום, הוא לא יודע את ההבדל העצום בינך לבין כל בן
אדם אחר.
אני יודעת.
כתבת לי כאלה שטויות, במכתב האחרון ההוא. ביקשת ממני לא לעשות
שום דבר מטופש, ולהבין שבסך הכל זה רק יעזור.
איך זה יעזור, ילדה מטומטמת ומופרעת שכמותך? איך זה בדיוק
עוזר, שבמקום להיות כאן איתי כמו כל יום, את נמצאת בתוך בור
באדמה ואני, אדם, מיכאלה, וכולנו - ואפילו רענן, כן כן, גם
רענן, כולנו לא יכולים ללמוד, לחשוב, לאכול, כי יש לנו נטע
שתקועה בתוך הראש, נטע שלא תהיה זמרת בתזמורת צה"ל ולא תעשה
דוקטורט בפסיכולוגיה, נטע שקפצה מחלון ופתרה את הצרות של עצמה
על ידי הוספת צרות לאחרים.
מה אני אעשה בלעדייך?