הכל התחיל מצליל אחד, דממה תהומית של היקום האינסופי שקול,
בודד, בוקע מתוכו, כמו טיפת זרע יחידה הפורצת את כל המחסומים,
גוברת על כל המתחרים ומולידה מתוכה את האני. בתוך צורה ללא
גבולות, דרך התוהו של החומר, דרך זרם התולדה הנצחי, מתבקע לו
האחד הזמני, הרגעי, הבודד. בהותירו את מתחריו, אויביו, חבריו
המדומים מאחור, מתווה לעצמו את דרכו השונה, המיוחדת, הנשגבת,
של ההתגלות האלוהית לכדי פרט מבולבל שטרם גיבש זהותו, ואף
התודעה עודנה זרה לו. אך מסלול ייסוריו, יצירת עשרות הדרכים
ושלל האפשרויות, הריסתם שבהכרח, או שברצון ובמודע, החל כאן,
בטיפה הנצחית שרק המקרה יוכל לה, וגם היווצרות המקרה זרה לו
עצמו, כמו נתון בידי גורל עיוור, ללא אמצעי נחייה ואף בלי
כיוון שבמודע. וכך אותו זרע, פרי תאווה אנושית בהמית, רצון
השגחה מקרי, האני בראשית התגלמותו, בשיא טוהרתו, פורץ דרכו אל
תוך ההיכל האלוהי, הרחם הנשי, אל אימא אדמה עצמה.

וההם, אלה נותרו מאחור, מותשים, אבודים, נטושים, כמו פלוגת
חיילים לאחר הקרב האחרון, שלעולם יהיה גם הקרב הראשון לקראת
המלחמה הבאה, בהתכתשות הנצחית של היצרים הגבריים, של המין
האנושי, של העולם בעצמו, של החומר ברוח, של הנצח בתוך הזמן, של
אלוהים כנגד אבסורד קיומו. כבר לא מאוחדים כבתחילה ושאיפות
שאיבדו מצדיקותם עם כל טיפה של דם שנשפכה, עם כל גוויה,
התגלמות האלוהים בצורתה המבחילה, כשגם אלוהים החל מורד בעצמו
והעולם הפנה עורף ליופיו הפשטני, הרגעי.

והאחד הקדוש טרם אמר דברו, אם כוחן של מילים יש בהם כנגד
הכיעור שרק ראותו תנחיל בלב את עומק הזוועה, את הבגידה בשיא
קיצוניותה, הבגידה של האדם בעצמו, את גן העדן שנטש, שאותו, ורק
אותו, מילים יוכלו לתאר. כי נשגב מבינתנו לראותו, אך רק שוטים
יטילו ספק בקיומו. מבט אחד ויחיד יפעל כמתוך עוצמה בראשיתית,
מבט אל השמיים הכחולים, הים שבהשתקפותו נעשה כחול אף הוא,
ההרים הנישאים המושלגים בפסגותיהם, המדשאות הירוקות הפרוסות על
פני שטחים נרחבים, על העצים האמיצים שעומדים בזקיפותם כנגד
פגעי האקלים, הגשם החורפי והשמש הקיצית, ומבט נוסף, במקביל לזה
הראשון, בשום אופן לא בנפרד כי אם רק חלק מפוצל שלו, שמפאת
הזהות הגשמית של האדם, אולי בגין החטא הקדמון, נבצר ממנו לתפוס
את הקיום במבט אחד, אם כן מבט נוסף יופנה אל הנפש, נשמת העולם
בהיווצרותה בתוך הפרט, בתוך כל ישות בעלת בינה, בחי, בצומח,
בדומם ובאדם כאחד, לעולם אין להפריד, כי האדם הוא בעל חיים
שבהכרח, כמו כל פרט ופרט שסביבו. ואם יגידו מותר האדם מן
הבהמה, בשל מודעותו, אזי אסכים ללא סייג, אך האדם שמנצל זאת
לרעה ונוחל שלטון על סביבתו, מלכות שרק האלוהים לבדו יוכל לה,
והרג, רצח ושקר הם מנת יומו, כי אז האדם איננו עונה לתואר אדם,
בהמת השדה שנוהגת על פי טיבעה עדיפה על פניו, הצמחים שמודעים
לגבולותיהם נשגבים לגביו, ואף הדומם, החומר הגולמי בפשטותו
עדיף על האדם שמנצל מודעותו לרעה, ולא מנחיל שלטון גן עדן או
מציאות דומה לרעיו, לסביבתו, לטבע. ואם אין אדם עושה כן אל
יטיל האשמה על האלוהות, שברצונה הטוב הנחילה עולם ללא גבולות,
מלא אפשרויות וחושים הנשגבים במבינתנו הדלה. אך בין טוב לרע
בחר האדם ברע, ברצונו, במודע, והאשמה רק בו תוטל, ואף לא מבחוץ
כי אם הוא עצמו יטילה. במבט אחד יתפוס את נשגבות הטבע, את
נפלאות הנפש ואת התגלמות גן-עדן שבחומר, ויוכח שבו עצמו האשמה,
בכל אחד ואחד, בהם שעודם מוטלים חללים במאבק אחר הגאולה
מעצמם.

רק היחיד רואה אמת ושותק, לא מתוך בחירה כי הוא עודו בימי
בראשית של הבריאה, בימים טרם היווצרותו והתלכדותו לגוף, לנפש,
למודעות, לאלוה אנושי. משאיר מאחוריו את הקרבות, האהבות
המדומות, המרידה חסרת הטעם, נוטש את ההם, את האחדות הצבועה
והשקרית, הבגידות השפלות של אדם כנגד חברו, של אדם כנגד מקום,
פורץ גבולו יחידי כנגד כל סיכוי לחזרה, אך גם בלי רצון לכך, על
פני כל הקשיים שעוד נכונו לו, כל התלאות שעוד יידע, בטרם יידע,
טרם יידע שהוא יודע, למען אחדות האמת והאהבה שמקורה בשמיים.
וברחם הנשי, האימהי, האלוהי, הנצחי, מוגן מפני כל הסכנות, מפני
כל הפגיעות, פתוח בפני כל האפשרויות, אך בראשם האפשרות הנשגבת
מכולם של היות האני, ללא שום מסכות, ללא הגבלות, ללא מילים,
וללא גבולות. האני שהוא אחד עם הטבע בטרם יחללו האדם, העץ
העומד איתן בשלכת ומשיר את עליו אך שומר על שלדו המוצק, עם
הנמלה המזערית שבאבסורד האדיר של חייה ממשיכה בעמלה וחריצותה
ללא תמיהה. האני שבכל הפרטים, גדולים כקטנים, בכל רמות
המודעות, בכל התגלמות האלוהים, שהוא יחיד ובו בזמן רבים, שנותר
לבדו כשההם מרדו בו, על אף היותם חלק מישותו, כמו איבר הבוגד
בגופו הוא, ואם איבר זה הוא הלב, ליבה של האנושות, כי אז גם
האלוהים יושמד עמה. האני שטרם התגבשה זהותו, הניצוץ של התום,
הצליל הבראשיתי הנשגב, טרם חולל בשאר קולות צורמים של אנושות
מושחתת.

אכן, הסימפוניה האלוהית מורכבת מאין סוף צלילים בהתגבשותם לכדי
ישויות בעולם המוכר לנו, אך הצליל הראשון אחד הוא, הנשמה אחת
היא, השכינה לבדה עוטפת בכנפיה כל פרט ופרט על פני האדמה, כל
נפש שמחוצה לה, כל מודעות אף זאת שלא לנו לדעתה, ואף את הלא
מודע, לא זה השוכן עמוק בתוכנו ואשר רק התכחשותנו לו הופכה
לייצר הרסני המחלחל בשבילים העגמומיים של נפשנו ומביא להרס
הישות הטהורה. ואף אין זה הלא מודע של העולם אשר האדם
בניסיונות בריחה מאחריות לפשעיו המחרידים מטיל על יצרים שאינם
באחריותו, ובשלטונם הבלעדי של המקרה, אך הרג לעולם לא יהיה
בגדר מקרה כי אם בגידה של אדם בעולם, במודעות מלאה, אך בפנים
תמימות. זהו הלא מודע שאף שמו זר לו, כי הוא מעבר לכל כינוי,
מעבר למבט, למגע, לחשיבה, למודעות עצמה. השכינה היא שמכסה עליו
ברכותה, והוא זה שמכנס בתוכו גם אותה. גדול כוחו של הלא מודע,
גדול יותר מאשר האדם יוכל לשער, אם אי פעם יפסיק את מלחמתו
הנצחית, נצחית רק ביחס לו עצמו, ויביט אל מול הנצח האמיתי, אל
השמיים, ופעם אחת, בשיא הטוהר, אל עצמו. נדמה שרק אותו צליל
טהור השוכן ברחם אמו, רק הוא לבדו, בפעם היחידה בחייו, טרם
ייקראו חיים, רק הוא מביט אל עצמו, שומע את קול אלוהיו, את כל
צלילי היקום, רגע לפני ההיפרדות, מבט אחרון לפני שכחת הידיעה,
שהוא-הוא אלוהים.