אני הולכת ברחוב לבד, אחרי לילה מוזר ולא מספק. פתאום כאשר אני
מסתכלת על ההווה שלי אני מבינה שאני חיה אותו בשביל לשכוח את
העבר ולסלוח עליו. ואז הבטתי אל העתיד והבנתי שאותו אני אחיה
כדי לסלוח על העבר וכדי לכפר עליו. אני רוצה לדעת שיש בי יותר
ממה שמראה ומספר העבר.

אני חיה עכשיו בשביל עצמי. כל יום הוא כמו לחימה, אבל לא על
השרדות אלא על מציאת הסליחה. אני ממלאה את ההוווה והעתיד כדי
שאני אשכח לחלוטין את העבר.

יש בי צלקות. צלקת אחת שהייתי רוצה שתתאחה, אבל היא לא תתאחה
לעולם. ואחרת שהייתי רוצה שתשאר, הזו שבפרק היד. שתזכיר לי יום
יום עד כמה שזה פשוט לחתוך ולא להיות.

הבנתי, שכל אחד מנסה למצא את הדרך להסתיר מהעולם מי הוא באמת,
אבל... הייתי רוצה לדעת מי אני באמת. כמו השיר של ה- googoo
dalls:
"I  just want u to know who I am..."
only that I wish to know how i am.

המודעות הזו, ההרגשה הזו שאינני כפופה לחוקים אלא רק כלפי עצמי
היא זו שמשאירה אותי בסוף היום עם היכולת להרדם. שינה ללא
חלומות. אני כבר מזמן שלא חולמת. ידיד שלי אמר לי שמצבי כל כך
רע שאולי אני צריכה סיוטים, אבל הסיוטים הכי נוראיים שלי
התגשמו, אז איך הם יכולים להפחיד אותי?

יש לי הרגל חדש: ( אני מתגאה): לשבור הרגלים. להשתנות. לא
להיות צפויה, להיות לגמרי עצמי. ולהפסיק לחשוב על העבר, כי הוא
באמת כואב, ושקרי.