מכירה את ההרגשה הזאת שאת קמה בבוקר ומרגישה בטוחה? שאת לוקחת
את הזמן שלך לאט. מתארגנת, מצחצחת שיניים, שמה בושם. נותנת
נשיקה לאבא וחיוך רחב כאשר הוא בא לברך אותך לבוקר טוב, ואז
בשנייה שאת יוצאת מהשער את מתעוררת למציאות? מציאות מכוערת שאת
צריכה להתמודד איתה? מבינה שהיום יעבור בלעדיו... לבד. שהבן
האדם הראשון שבאמת קיבל אותך כמו שאת לא יהיה איתך היום. לתת
לך חיבוק שנותן את הביטחון שאת צריכה מחוץ לבית. בחוץ. במציאות
המכוערת.

אני מכירה את ההרגשה הזאת. ורע לי. רוצה לברוח... לברוח
מהמציאות הזאת. להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת. להיות בלתי
נראית, להיות בלתי נודעת. רוצה לקבור את עצמי עמוק ולשכוח הכל,
הכל.

מכירה את ההרגשה הזאת שאת יודעת שאת יכולה לעשות משהו, ואת
רוצה לשנות משהו אבל כל דבר שתעשי או תגידי לא ישנה כלום,
ועדיין המבט בעיניו ישאר אותו הדבר? מבט ללא משמעות. מבט שרומז
לך שאין כלום, וגם לא יהיה. נמאס לי מההרגשה הזאת! רוצה לצעוק,
רוצה ל-צ-ע-ו-ק!!! אבל לא יכולה, שפתיי חסומות, מגנות עליי.

מכירה את הרגשת הסכין על עורך כשאת רוצה לצאת מהמציאות? לא?!
כי אני כן... ואני לא יודעת אם אני אוהבת את ההרגשה הזאת. רוצה
לשנוא... רוצה לשכוח שההרגשה הזאת קיימת. אבל איך אפשר לשכוח
דבר שעושה כל כך טוב? שמשכיח ממך הכל, כשכל מה שאת רוצה לעשות
זה לנוח אבל הכאב הנפשי לא מניח לך. ההרגשה שעכשיו אף אחד לא
יכול לפגוע בך... שאת בעולם אחר.

נרגעת... מתמכרת...