בלילה סגרירי לבדי, מצאתי את עצמי שוב שקועה בים של מחשבות. זה
קורה לי לעיתים, מחשבות קיומיות, פילוסופיות. כאלה שנזרקות ישר
מבפנים לכל מי שנמצא בסביבה באותו רגע נתון.

מי אנחנו בעצם? מי אני? מי אתה?

לא תמיד יש תשובה ברורה על כך. אדם יכול להיות שלם עם עצמו על
יתרונותיו וחסרונותיו אך עדין יהיו בתוכו שאלות.

ומכאן נובעת לי - לפחות מסקנה אחת: השאלות הללו לא ייגמרו
לעולם. ביום שהם ייגמרו כנראה שאנחנו ניגמר, איפה שהוא בתוכנו
משהו יכבה.

נדמה שהתשוקה הבוערת בכל אחד למצוא את השלם שלו עם עצמו, לענות
על שאלות שצצות בפנים ולהתמודד עם סיטואציות יומיומיות קשות
וקלות כאחד, נדמה שהתשוקה הזו היא המניעה את גלגל החיים שלנו.
היא הרצון של כל אחד להמשיך הלאה, להתקדם, לבנות את עצמו
ולהאמין במה שהוא עושה.

יש בכך משהו אבסורדי - לעיתים בלתי ניתן לתפיסה. כיון שגם אם
הגעתי לנקודה השלווה והשלמה אני עדין אתקל במכשולים, אהיה
עצובה ואעבור תקופות לא קלות. כל התקופות האלו וכל הגורמים
"החיצוניים" הם אלה שמעצבים אותי מהרגע שיצאתי מרחם אמי.

אנו נמצאים במעין מלחמה מתמדת בינינו לבין הסביבה שמקרינה
וסוחפת אותנו לתוכה כמו מערבולת. זוהי גם מלחמה בין רגש
להיגיון, בין אמת לשקר.

לכל דבר יש השלכות ובמקודם או במאוחר תמיד נאלץ להתמודד -
איתנו. לא תמיד אפשר לברוח, לא תמיד אפשר להעלים עין ולחכות
שאותו דבר יעבור.

התמימות שלנו הולכת ופוחתת. לשנייה היתה בידינו הזכות להיות
תמימים ב 100%. אותה שניה חלפה לה ברגע בו נשמנו את נשימתנו
השניה. האם התמימות חוזרת? אולי לעיתים היא חוזרת כבומרנג
ומעירה אותנו למציאות, אך היא ללא ספק לא נבנית מחדש. התמימות
הולכת ונעלמת מעולמנו טיפה אחר טיפה.

ומה עם האמת? האם האמת תמיד קיימת בנו ובחיינו? אני מקווה שכן.
אך אני יודעת שבשעה שהתמימות חולפת לה, אין לי צל של ספק שגם
האמת לא תמיד נמצאת. זה כלל לא משנה אם זה האמת ביני לבין עצמי
או האמת ביני לבין סביבתי. אבל אני אכן חושבת שהאמת האישית
שלי, היא במקום הראשון. אולי אם כל אחד יהיה קודם כל אמיתי
לגמרי עם עצמו, האמת תחזור להיות שריד שריר וקיים בעולמנו חסר
התמימות.

מטבענו אנחנו גם תמיד קושרים את חיינו בחייהם של אחרים, מכרים,
ידידים, חברים, משפחה, בני זוג. זה טבוע בנו, זה חלק בלתי נפרד
מהוויתנו. זה מעצב אותנו לבחור נכון את האדם המתאים לי כידיד,
כחברה, כבן זוג. הסיטואציות האלה תמיד ייגרמו לנו להיות במאבק
עצמי בין הרגש להיגיון. אלו שני גורמים שמעורבים בכל פסיק
בחיינו. זוהי מלחמה ללא מנצחים וללא מפסידים.

כשם שהשמש תמיד זורחת בבוקר והכוכבים מנצנצים בלילה, כך אנו
נמשיך לשאול שאלות, לתהות, לרדוף אחרי רגע אחד של שלווה ושקט.

זה אני, זה אנחנו, זה העולם שמעמיד אותנו בבחינות ללא סוף
בחיינו.