שקט, דממה.

רחש נצנוץ הכוכבים,
קריאת ינשוף בודדה,
דכי הגלים,
ואוושת הרוח בשערך.

קול נשימתך,

פעימות לבך,

קריאת עינייך,

וזעקת הדממה.

שפתינו נמשכות
אלו לעבר אלו,
כמחפשות מפלט מפני הדממה והכאב.
ידינו מגששות באפלה
לנקודת אחיזה
בעולם שבור ומתמוטט.

ובתשוקה עזה, שקטה,
אנו חובקים זה את זו,
שלובים יחדיו במעגל האהבה,
האימה,
הכאב,
החיים,
והיינו לבשר אחד.

ידי, ברכות, לוטפת שערך,
וידך, על צווארי, אוחזת בי חזק,
חזך נלחץ על חזי.
אל מול החורבן כך נשארים,
בני אלמוות.

אנו חודרים דרך העיניים
אל מחשכי ליבנו,
אל נבכי נפשנו,
אל זכרונות ילדות אבודים
של עולם שנמוג ולא היה עוד.
ופעם נוספת
חוזרים אנו להיות בני תמותה,
ופחדינו משתלטים.
ידינו אוחזות זו בזו
מחזקות את הנפש.

שקט, דממה.

אור ראשון מפציע,
קריאת ינשוף אחרונה,
קול צעדים על החול הרך.
מתרחקים זה מזו
לבלי שוב,
לבלי שאול שם,
לעולם שבור ומתמוטט,
לבד.