כמה אנחנו שווים, כמה אנחנו שווים באמת?
אבא של חברה טובה שלי נפטר, דום לב פתאומי בגיל 50, בלי רקע
לבעיות לב. יש כאלו שטוענים שמהגיל הזה החיים אמורים רק להתחיל
להשתפר, כי אחרי חשבון הנפש של משבר גיל ה-40 כל דבר כבר אמור
להראות יותר טוב. אמור.
אז הבטיחו.
והבן אדם נפטר בגיל 50.
הוא יצא להאכיל את הסוסים, מעין הרגל של שגרת היום יום שלו,
ופתאום הוא על החול, שכוב על הבטן ללא דופק.
אמא של החברה הטובה שלי יצאה לראות איך הוא מסתדר עם הסוסים
ומצאה אותו, מי יודע כמה דקות אחרי שהלב חדל לפעום.
היא הפכה אותו.
וכמו בסיוט ברגע שהבחינה בהבעת פניו היא הבינה.
זעקה פרצה מפיה.
החברה הטובה שלי יצאה בטיסה לשמע הזעקה, והיא ידעה. היא כבר
ידעה שהוא מת, אבל בכל זאת. בכל זאת היא ניסתה להנשים אותו
לפני שהזעיקה אמבולנס. אבל אם היא ידעה, למה היא התחילה בהנשמה
חסרת הסיכוי? איזו מן מחשבה עברה לה בראש כשראתה את הפנים שלו?
רק היא יודעת. ונכון לעכשיו, כשאנחנו פה בשבעה, הדבר היחיד
שהיא מנסה לעשות זה לא לדבר, לא לספר ולנסות לעשות כמה, אבל
כמה שיותר שמח, בצורה האבסורדית ביותר ששמחה כזו יכולה
להתרחש.
אז כמה אנחנו שווים באמת?
איך בן אדם חי 50 שנה, משקיע את כל החיים שלו בשביל להמשיך
לחיות ולהנות, מוצא עבודה, אישה, מביא ילדים יפים לעולם, מקים
משק, עושה אהבה, יוצר, וכל זה בשביל מה?
אין לי ספק שהמוות של האבא של החברה הטובה שלי השפיע  וישפיע
עליה יותר מחייו, ושוב גם כאן המילה אבסורדיות נכנסת במלוא
עוצמתה.
ואני מחפשת פה את ההגיון ולא מוצאת.
מעין פילוסופיה כזו שכדאי לנסות לחשוב עליה. אולי בעצם לא.
עדיף לא לדעת כמה באמת אנחנו שווים.

לג'ני, באהבה גדולה

דצמבר 2004