איך עוד אפשר להסביר לך מן רעד כזה שעובר, ורק נותן לדעת שהוא
שם מבלי לומר מדוע....?
ואיך עוד אפשר לחשוב על סליחה, ולדעת שכבר קצת מאוחר, מבלי
לדעת למה...?
והאם וגם איך עוד אפשר לחשוב, שתמתין שם למעלה במעלה הרחוב,
למרות שאינך.... עם מבט מושפל וחיוך זוויתי, לקראתי...?
אז תסביר לי, ואני אהיה שקטה, איך עוד אפשר והאם זה נכון לחפש
אמת ושקר בערך באותו המקום...?
ואיך אמצא אותך, אם בכלל, האם תיתן לי סימן,רמז, או תשאיר את
דרכי למזל?...
והאם עוד מותר לנסות להסביר, מן ריח של גוף שנותר והותיר, לי
לילות בלי שינה ועוד נורא מכך, לילות רדופים, כי הכל כבר נשכח
והכל עוד ישנו, רק יודעים שזה שם אך לא יודעים מה הוא שמו....
ואם רק אזהר, לא אומר, לא אלחש, לא אזיז עףעף ואפצע את
שפתי....
אהיה אז שקטה, אני אקפא במקום, רק תגיד מתי... וליבי יידום.
האם עכשיו הוא הזמן או אולי כבר היה, האם מעדתי ברגע או אולי
במילה?
ואיך עוד אמשיך למלמל את שמך,ואין לדעת אם תשיב אין לדעת אם
הנך...
עוד מקשיב וממתין להד קולי הקורא, למשב הרוח שנדמה, שכעת הוא
מוביל את דרכינו ללא חת, אך עם קור בעורקים וצינה שבלי משים
אנחנו נקברים תחתיה.
אז אנא הסבר או הרשה לי לוותר כי איך עוד אפשר וכבר כוח לא
נותר להסביר לך.... שבלי עומק מבטך ועיניך הכבויות, בלי ידך
שמכסה ומילותיך הלוחשות... יגבר הצל על אור היום וערפל ימית
אימה...
וליבי יידום.