מזמן אני כבר לא חושב, רק עושה, כמו רובוט.
מסתכל במראה ורואה את עצמי מהצד.

אני יורד במדרגות בבית שלי, בלילה, בחושך והטלויזיה מקרינה
שידורים חוזרים של עצמי.
אפילו בערוץ "אגו" אני מופיע,לצערי.

טוב לא נורא, מחר יום חדש, אני אשתנה, בטוח!
ואולי לא.. .
אני רוצה לזוז מכל זה, שיקחו אותי מפה, כי כבר כמעט והתייאשתי
לשנות לבד.
אז אולי אני ככה. כזה מין ריגשי כזה, כמו בכל חבורה.
זה קשה להיות ריגשי, כי אכפת מהכל, אכפת מכולם, אכפת ממנה...

כן,היא... ההיא מהמשרד ליד. אפילו הביתה לא מוציאים אותה
בזמן.
אני רואה אותה ושוב נהיה ככה. אבל היא שווה כל רגע.
אבל אפשר להגיד שהכל בסדר.
אני חי טוב, כותב את השטויות שלי בבמה והולך לישון... לבד, אבל
ישן.

אני מקווה שהפעם זה יהיה שונה, איתה, מקווה שילך.
מקווה שיקרה משהו שונה, שאני אפילו לא אסיים את ההרהור הזה
בדרמטיות.