היא ירדה במדרגות הכי מהר שרק יכלה. 'לעזאזל עם הכל!' היא חשבה
לעצמה כמעט נופלת ותופסת ברגע האחרון במעקה על מנת להתייצב.
הדיסקמן סוף סוף התחיל לנגן את הדיסק והיא שלחה יד להגביר את
הווליום כשהיא פותחת את דלת הבניין עם השניה. היא פרצה החוצה
בכל הכח והתחילה לרוץ מגלה שיורד גשם. היא הרגישה את הדם הולם
בראשה ואת מעילה הארוך עף אחריה ברוח. היא רצה ולא היה אכפת לה
לאן, היא רצתה לברוח משם ולא לחזור לעולם, לא לראות אותו יותר
בחיים. לברוח מהמחנק של הדירה שלו ומהמחנק של המילים הקרות
שלו, מהאופי הקר המזוייף הזה שלו... היא האטה את הקצב כשגילתה
לאן ריצתה העיוורת הביאה אותה.
ככל שהיא התקרבה המקום נראה לה יותר מוכר, שני בניינים גדולים
משני צידי הרחוב, מתנשאים בצורה מאיימת מעל הרחוב הצר. היא
המשיכה ללכת בלי לחשוב כל כך, היה זה כמו אינסטינקט שדחף אותה
עוד ועוד אל סוף הרחוב שם היה בניין רגיל למראה, לא שונה מכל
בניין אחר ולא מיוחד, אבל למרות זאת, מוכר.
היא נכנסה אל הלובי ושם הוא חיכה, חייך אליה בחיוך אוהב ורגיש.
היא לא ידעה איך להגיב, הוא הבן אדם האחרון שהיא ציפתה לראות.
כשהיא עדיין מתנשפת, לחייה אדומות מהקור שבחוץ ושערה פרועה
מהרוח, הוא ניגש אליה וסידר לה את השיער. היא בהתה בפניו וראתה
את שפתיו זזות אך לא שמעה דבר. היא קימטה את מצחה והבינה
שהמוסיקה עדיין דולקת באוזניות שלה. היא כיבתה את הדיסקמן
והורידה את האוזניות הסתכלה בו בבלבול "מה..." היא בלעה את
רוקה עדיין מסדירה את נשימתה "מה אתה עושה פה?" שאלה והתיישבה
על רצפת לובי הבניין. "אני גר פה..." גיחך קלות והתיישב לידה.
הוא לקח את ידה וליטף אותה בעדינות שאופיינית לו כל כך "מה את
עושה פה...?". היא פתחה פיה לענות אבל המחנק המוכר והשנוא כל
כך החזיק לה בגרון והיא הרגישה דמעות מתחילות לנזול על לחי חמה
ורטובה מהגשם. "זה בסדר..." הוא ניסה להרגיע אותה. היא הידקה
את אחיזתה בידו "אני שונאת את עצמי כל כך..." הצליחה לומר
לבסוף. הוא הרים מבט ריק לגשם שהיכה בדלת הזכוכית של בניינו.
"באת אלי?" שאל אותה.
"מה...? לא..." היא מלמלה, "אני פשוט... עזוב... אני רק רוצה
לברוח מפה". הוא הסתכל עליה במבט הבוחן שלו, הכאילו-חכם שכולם
כל כך אהבו בו "זה בגללו, נכון?" היא הסתכלה עליו ושינתה נושא
"ממתי אתה גר פה?", הוא ענה שוב בגיחוך "מאז ומתמיד, אולי את
לא זוכרת מרוב הפעמים שהיית פה שיכורה" היא בהתה בו והנהנה
"אני מניחה..." והניחה את ראשה על כתפו. "כלכך רע לי, בא לי
לבכות, לרוץ לשום מקום ולא לחזור, להיות לבד ולהתנתק מכולם
ומהכל" היא מצאה נקודה כלשהי ברחוב שבחוץ ופשוט הסתכלה עליה
בפליאה חסרת אונים.
"הוא אמר לי שאת באה..."
היא הרימה את מבטה אליו "מה?!" שאלה בהפתעה מוחלטת וקלטה אותו
מפנה ראשו ממנה. "בואי תעלי ונדבר אצלי, בסדר?" הוא קם מהרצפה
בעייפות ומשך את ידה אחריו "בואי, אני אכין לנו כוס חמה של תה
ונדבר קצת."
היא משכה את ידה ממנו "מה זאת אומרת הוא אמר לך שאני באה?" היא
ניסתה להראות רגועה אך החלה לרעוד בכל גופה. "ראי... יש כמה
דברים שאת פשוט צריכה להבין..." החל להסביר לה. היא קמה מהרצפה
ולקחה צעד אחד ממנו "איך הוא בכלל יכול היה לדעת?!" הפצירה בו.
היא הרגישה כאב חד ברקה הימנית ותפסה את ראשה בידיה עוצמת
עיניים בכל הכח מנסה להעביר את הכאב הנוראי. "את לא מבינה,
הוא..." אמר כשהוא ניגש אליה "איך הוא בכלל יכול לדעת משהו עלי
אחרי מה שהוא עשה לי?!" היא קטעה אותו בצעקה. היא החלה להרגיש
מסוחררת, הכאב בראשה לא הרפה והקשה עליה לפתוח את עיניה. "אני
יודע מה קורה לורן". היא החלה לצעוד אחורנית ממנו "מה...?"
מלמלה שניה לפני שנפלה אחורה ופתחה בגופה את דלת הבניין כשהיא
נופלת החוצה.
הוא מיהר אליה והספיק לאחוז בידה המושטת קדימה בדיוק לפניי
שנפלה.
היא רעדה בידיו וזיעה קרה כיסתה את גופה, היא אחזה בראשה וכמעט
בכתה כשאמרה "על מה לכל הרוחות אתה מדבר..." הוא לא ענה, הוא
לקח אותה למעלה במדרגות והכל לאט לאט החשיך.

היא התעוררה כשהיא שרועה על ספת העור בביתו המרווח כשעל ראשה
שקית קרח מיוזעת ורטובה. היא התרוממה והוא ישב מולה שם, במבט
מודאג וידו על פיו, מלטף את זקן-התיש הקטן שלו ומביט בה.
הייתה שתיקה ארוכה מורטת עצבים, שאותה לבסוף היא שברה. "מה קרה
לי?" היא אמרה בגרון יבש מנסה להבין אם הכאב עבר. "אם לומר לך
בכנות..." הוא קם על רגליו והתמתח "אני לא בטוח." אמר בפליטת
האוויר ששאף. הוא נראה נורא עייף. היא הביטה סביב. הכל היה כל
כך קר. היה לה קר. שולחן הסלון היה מכוסה בניירת רבה. "הפרעתי
לך במשהו?" שאלה. הוא ניגש לחלון ובהה החוצה "לא מה פתאום...
זה סתם עבודה... את יודעת. חוץ מזה" הוא ניגב את האדים מהחלון
"זה לא שרצית לעלות ממילא." ענה ביובש מסוים. תחושת אי שייכות
הציפה אותה. היא הרגישה כל כך לא רצויה. "אני חושבת שכדאי שאני
אלך עכשיו" אמרה וקמה על רגליה. הוא הסתובב אליה "הבטחתי לך
תה, לא?" חייך אליה. "אתה בטוח?" חייכה חזרה. "תראי... זה יותר
מורכב ממה שזה נראה. אני לא בטוח שתביני..." החל להגיד לה במבט
רציני. "כן אני מתארת לעצמי. כל המים והשקית תה... והסוכר זה
בכלל פילוסופי מדי בשבילי." ענתה. הוא קימט את מצחו ובהה בה
כמה שניות שבסופן שניהם פרצו בצחוק. "התגעגעתי אלייך." אמר לה
ופנה למטבח.
כעבור כמה דקות הוא ניגש חזרה לסלון והגיש לה את התה, בעודה
שותה את התה, וויסוצקי, ארל גריי, מאוד חזק ואופייני, הוא שואל
אותה "את זוכרת למה באת לפה?" היא כמעט שתתה והפסיקה כשהשפתיים
שלה על שפת הכוס הרותחת "לא, פשוט... רצתי משם, אני לא יכולה
להסביר, אני באמת שלא יודעת למה..." אמרה ושתתה את שארית התה
בלגימה אחת. ואז זה היכה בה "רגע!" היא ניסתה להיזכר... "קודם,
בלובי..." היא הביטה בעיניו הגדולות "הוא אמר לך שאני באה
לפה?"
"לורן תראי..." הוא החל לדבר ולהלך בחדר "אני ידעתי שאת היית
איתו." הוא הפסיק והסתובב ממנה "אבל באמת שלא חשבתי שזה ירחיק
לכת כל כך". היא חשה סחרחורת "אתה... ידעת?" שאלה חצי בבהלה
אבל מצד שני לא כל כך בהפתעה. "כן, כל הזמן הזה..." אמר והביט
בה "ואני מצטער שלא אמרתי כלום."
"מה זאת אומרת?" שאלה והחלה להרגיש אי נעימות מתפשטת בגופה.
"אני מצטער שלא הזהרתי אותך." הוא נשם עמוקות "אני מצטער שלא
אמרתי לך שהוא כזה..."
היא הייתה כל כך מבולבלת, היא לא האמינה שכל החודשים האחרונים
של חייה לא היו מה שחשבה,
"אבל לורן..." הוא המשיך כשהוא משיב אותה על הספה ומתיישב לידה
"למה רצחת אותו?"

עיניה נפתחו בהפתעה והיא בהתה בו בדממה קפואה. הכל התחיל לחזור
אליה...
הצעקות... הסכין... הדם בכל מקום... כל כך הרבה... כל כך
דם...
היא הביטה בקצוות שרווליה שהיו מכוסים כתמים חומים יבשים. היא
הרימה את מבטה אליו. היא לא האמינה.
"אה..." היא ניסתה לענות לעצמה קודם... "אני..."
"לורן?" הוא ניסה להוציא אותה מההלם העמוק שפקד אותה "תרגעי
שניה... אני רק צריך שתגידי לי למה..."
מבטה היה ריק ומבוהל "איך ידעת שאני באה? איך הוא יכל לומר
לך?"
הוא נאנח "זה שהרגת אותו לא אומר שהוא לא יכול להגיד לי
דברים".
"אני... מבינה..." היא החלה לרעוד קלות. "אני חושבת..."
"למה עשית את זה?" הוא דרש לדעת.
"אני... אני אמרתי לו שאני הולכת אליך..." היא החלה להיזכר...

"והוא אמר לי שעל גופתו המתה. אז..."