אדמי חשב שאני מסתכנת שלא לצורך, מתגרה במזל: "תפסיקי עם זה",
הוא אמר, "סבלנו מספיק וזה אנחנו שנפסיד בסוף. עכשיו,
כשהכל-יכול נתן לנו תינוק חדש - נתחיל לעשות הכל בדיוק כמו
שהוא רוצה".
הייתי צריכה לשתוק, אבל לא הצלחתי; "כאילו שאתה מבין מה הוא
רוצה", אמרתי וחיבקתי את התינוקי החדש שלנו, "כאילו שזה
אפשרי"... ואם כבר - זה הוא שמתגרה בנו!"

אדמי שלי נראה עייף. עורו היה שרוף משמש, מקומט, שערו דליל, שן
קדמית חסרה, תנועותיו כבדות. תהיתי אם גם אני הזדקנתי כך.
עיניו החומות שאת ברקן אהבתי כל כך - היו כבויות וקולו חסר
רגש.
לזמן מה שתק, לכסן מבט מודאג לשמיים, כאילו פחד שברק ייפול
עלינו עכשיו ומיד.
"עקשנית אחת!", ביקש, "תתחילי להיות אישה טובה?"
"ומי ברא אותי עקשנית אם לא הוא?" התנפלתי, "ואתה עוד מתפעל
איך הוא מכוון כל טיפת גשם למקום המדויק בו היא נופלת! הוא
מתמרן אותנו, מחלק לנו הוראות מה לא לעשות אבל מגרה ודוחף
לעשות בדיוק את ההיפך! ובטח שלא היה לנו שום ילד אם היינו
שומעים בקולו מההתחלה".
"את והפה הגדול שלך, בכלל לא רוצה להתווכח איתך" - אמר.
"אתה יודע כמוני שהבנים השתדלו להבין את האל, לרצות אותו! לא
מובן לי למה מגיע לאחד למות ולשני גירוש אם הבכור נברא כזה -
עקשן, כבד פה, קנאי, ואחיו קליל, אדיש, חסר דאגות, הולך לכל
מקום ומצליח... מה? בורא עולם היה זקוק לתירוץ כדי להעניש?
אני בטוחה שזה המשך של העונש שלנו!", אמרתי, "אלוהים גרש
אותנו, קילל את האדמה, רצה שנעבוד קשה ונוליד בצער... מה, לא
עבדנו מספיק קשה? החליט שחסר לנו כאב?  ראה שהילד רוצה לעבוד
איתנו, לעזור, לשנות את  הגזירה ולכן גרם לו לקנא ולחטוא שיוכל
להרחיק גם אותו מאיתנו ומעבודת האדמה, שיהיה נע ונד. בעיניי זה
לא הוגן!"

כלפי האל היה אדמי כנוע, אבל לא כלפיי: "הבן הזה שלך...
כמוך!... התעלם מהאיסורים ותראי מה קרה. אל תשכחי שאלוהים
הדריך אותו, הזהיר שהחטא מחכה לו בפתח, מנסה לפתות, הורה לו
למשול בו. אם רק היה משתדל יותר, שומע בקול, הכל היה אחרת. זאת
את שהתחלת בהתעלמות הזאת מההוראות כבר בגן, ועד היום כולנו
סובלים".

לי קשה עם המחשבות מסוג 'מה היה אילו'; "הוא דווקא רצה למשול
בחטא ההוא שרבץ  אז בפתח", אני אומרת ובוכה, "כל כך רצה. היה
מוכן לעשות כל מה שצריך ולא התחמק. בחור טוב כמוהו - שזורע
וקוצר, מקריב קורבנות, משתדל כל-כך... אבל איך היה יכול להכיר
את החטא? ומי ידע שמכת אבן יכולה להרוג אח?"

אדמי ניסה לעצור אותי. לא רצה לדבר על זה;
"בורא עולם נתן לנו עכשיו תינוק חדש, ואולי ייתן לנו עוד ילדים
אם רק נתאפק ולא נתלונן", אמר. "גם לך החטא רובץ בפתח, שלא
תחשבי! אז תשמרי על הפה. את לא צריכה ולא יכולה להבין כל דבר.
יש אלוהים ורק הוא מבין מה צריך לעשות ולמה מולידים ילדים
ומאבדים אותם. את רוצה שהתינוק החדש יחיה? תגידי אמן שהוא נתן
והוא לקח, בכל מקרה - תגידי שהוא מבורך"!