עמית רוצה להתאבד. הוא עולה אל הגג, רוח חזקה מאוד נושבת, מנסה
לגרום לו לשנות את דעתו אבל הוא לא מוותר. בניין בית הספר זה
הבניין הכי גבוה בשכונה שלו וגם הוא לא כזה גבוה, משהו כמו
ארבע, חמש קומות.
עמית מסתכל מעבר למעקה ורואה את מגרש הכדורגל ואת העצים והדשא,
עכשיו יום שבת, אין פה אף אחד. חבורה של עורבים מקרקרת על
האנטנות, חוץ מהרוח דווקא נעים בחוץ, הימים הולכים ומתחממים,
אפשר להרגיש שהחורף הולך להיגמר בקרוב.
עמית נשכב על הריצפה ומדליק לעצמו סיגריה, בעיקרון הוא לא מעשן
אבל בגלל שממילא הוא הולך להתאבד הוא הגיע למסקנה שאין לו מה
להפסיד.
עמית לוקח נשימה עמוקה, לסיגריה הזאת יש טעם של פחם, הוא משתעל
מתעצבן וזורק אותה מהגג.
העולם הזה מסריח, הכל פה מסריח אין דבר אחד בכל המקום המחורבן
הזה שלא מסריח וגורם לך להשתעל או להתלכלך או סתם מחרבן לך את
היום. "נמאס לי" חושב עמית "הפעם אני באמת הולך עם זה עד הסוף,
בלי חרטות. תכל'ס לא חסרות לי סיבות להתאבד, אין לי חברים, אין
לי חברה, אני בתול, מכוער, גבוה בלי שום פרופורציה, מכוסה
חצ'קונים, שונא את ההורים, סובל מאסטמה, בקיצור -לוזר מוחלט".
בתנועה מהירה עמית מזדקף, נעמד על המעקה וסופר עד שלוש, אחד,
שתיים... לפתע הוא שומע קול קורא מאחוריו "עמית לא אל תעשה את
זה!" הוא מסתובב ורואה את דודו טופז עומד על הגג עם צוות צלמים
ועוד חבורה שלמה של אנשים, הוא מסתכל עליהם ורואה שם את אמא
שלו והאחים שלו ואיזה חצי מהשיכבה שלו כולל דנה חסין שהוא דלוק
עליה כבר שנה ואלון ויינון וכל המגניבים וכולם עומדים ומסתכלים
עליו ודודו אומר "תקשיב לי עמית, אל תעשה את זה, אנחנו כולנו
אוהבים אותך, ובאנו להגיד לך שאתה לא צריך להתאבד" ואז דנה
מתקדמת ואומרת לו "עמית, בתור נציגת השיכבה אני רוצה להתנצל על
זה שלא היינו רגישים מספיק כלפיך, אנחנו כולנו חושבים שאתה
אחלה בן אדם ומקווים שייצא לנו להכיר אותך יותר טוב, בבקשה אל
תעשה את זה" ועמית כל-כך נבוך שמתחשק לו לקפוץ רק מהפדיחה,
והוא מסתכל על דנה והיא מסתכלת עליו ומחייכת, כל-כך יפה הדנה
הזאת, ואחר כך אמא שלו מתקדמת ואומרת "עמיתוש, אם זה בגלל הריב
שהיה לנו אתמול בערב אז אני מצטערת אמרתי דברים קשים שלא הייתי
צריכה להגיד, אתה כן תורם הרבה לבית, ואני מבינה שיש לך עכשיו
לחץ בגלל הלימודים, אני מבטיחה לתת לך יותר חופש בנושא החדר
שלך..."
"אוי אמא זה לא קשור..." עמית מתעצבן ודודו טופז נבהל ואומר לו
"אוקיי עמית, בוא נירגע כולנו, הנקודה היא שאני הבאתי לפה את
כל האנשים האלה בשביל להגיד לך שבעצם אין לך למה להתאבד, אני
יודע שזה לא קל להיות בחור צעיר ואני יודע שלפעמים הכל נראה
אבוד אבל תאמין לי שבסופו של דבר, אחרי שתגדל קצת, אתה תצחק על
כל התקופה הזאת." הוא מסתכל על עמית "אז מה אתה אומר? אולי תרד
מהמעקה ותתקרב אלינו" ועמית מסתכל למטה ורואה שעשרות כבאים כבר
מתרוצצים שם ומציבים טרמפולינה ענקית מתחתיו למקרה שהכל יכשל,
והוא חושב לעצמו "אהה כוסאמק, מה זה כבר משנה" ויורד מהמעקה
לקול מחיאות הכפיים של כולם ואמא שלו ניגשת אליו בריצה ומחבקת
אותו ואלון ויינון לוחצים לו את היד ואלון אומר לו "יהיה בסדר
אחי, עשית את הדבר הנכון" ודודו ניגש אליו ומחבק אותו ואומר לו
"אתה יודע עמית, יש פה עוד מישהו שאמא שלך סיפרה לי שאתה מאוד
אוהב ושגם לו יש משהו להגיד לך" ופתאום נדלק זרקור ועמית רואה
שבפינה יושב ארקדי דוכין שהוא הזמר שעמית הכי אוהב בעולם ליד
הפסנתר שלו וארקדי שר "לכולנו מותר להיות חלשים, רק לא לעצום
עיניים, לא לעזוב ידייים בזמנים קשים..." ועמית מרגיש איך כל
האושר וההתרגשות מכל האנשים האלה שבאו לפה בשביל לשכנע אותו לא
להתאבד מציפים אותו, ומתחילות לרדת לו דמעות, בהתחלה לאט לאט
ואחר כך בשטף בלתי ניתן לעצירה ודודו ניגש אליו ומחבק אותו חזק
ומנשק אותו על הראש.

שבועיים אחר כך עמית הוא כבר בן אדם אחר, רמת הפופולריות שלו
בבית הספר עלתה באופן מופלא, בהפסקות הוא תמיד יושב עם
המגניבים ועם אלון שממשיך לקרוא לו אחי, הוא קיבל אלף חמש מאות
ש"ח בתלושי קניה ברשת המשביר לצרכן וביחד עם הסטייליסטית של
דודו רכש מלתחה חדשה של מיטב האופנה הצעירה, מיקי חזן, אמן
השיער הקצר עשה לו תספורת מותאמת אישית ובאופן כללי הוא נראה
עכשיו פיצוץ, את החצ'קונים הוא הסיר בעזרת טיפול לייזר מיוחד
ברשת רונית רפאל (שילוב של ידע, נסיון ומקצועיות בסטנדרטים
אמריקאים), את הגובה שלו אמנם אי אפשר ממש לתקן אבל בעזרת
טיפול פסיכולוגי מקיף בקליניקה של עמוס ברי הצליח עמית להתגבר
על הדברים שגרמו לו להיות חסר ביטחון עצמי ואם כל זה לא מספיק
אז בספיישל סיום העונה המיוחד שלו ביקש דודו מכל הבנות
שמעוניינות להיות בקשר עם עמית החדש להתקשר לטלמסר, התגובות
היו מטורפות ועמית נאלץ לבחור מבין עשרות מועמדות (לאחר תהליך
הסינון הראשוני שבו ניפו את כל התמהוניות) שרובן ככולן נראו
ממש טוב, "מי היה מאמין" הוא חשב "שיגיע רגע שבו אני פשוט
יצטרך לבחור חברה מתוך רשימה של מועמדות", ככה הוא פגש את
ג'ניפר.

ג'ניפר היתה יהודיה אמריקאית שגרה בארץ אצל הדודים שלה, היא
היתה אחיינית של שגריר אמריקה בישראל, היה לה שיער חום ארוך
ועיניים ירוקות, היא היתה יפהפיה.
הם בדיוק היו בעיצומו של סוף שבוע מפנק במלון גולדן טוליפ
איילת (אצלנו חלומות כן מתגשמים) השעה היתה שתיים עשרה בלילה
והם שכבו במיטת הקינג סייז בסוויטה שלהם. ג'ניפר הניחה את ראשה
על חזהו של עמית והוא יכול היה להריח את הריח המתוק של
הקונדישנר שלה. "ג'ניפר קאן איי אסק יו א קווסצ'ן?" הוא שאל,
העברית שלה לא היתה משהו, "ייס אופ קורס" היא ענתה "וול... דו
יו סינק דאט יו ווד האב לובד מי איף איט וואזנט פור דה שואו
אנד דה סואסייד אנד אווריסינג?" וג'ניפר חושבת כמה זמן ואז
אומרת "איי דונט נואו, דאז איט רילי מאטר?" ועמית מסתכל על
עצמו במראה שעל התיקרה ורואה איך הוא שוכב עם השיער מיקי חזן
שלו ומחבק את הבחורה היפה הזאת והכל מסביב כל-כך מושלם, "נו
איי גאס איט דאזנט" הוא אומר לה והיא מנשקת אותו על הפה ואומרת
"לטס גו טו סליפ" והוא מכבה את האור.
ובבוקר ג'ניפר מתעוררת ורואה שעמית לא נמצא ומרגישה שהצד שלו
במיטה קר והיא חושבת לעצמה שהוא בטח ירד לאכול ארוחת בוקר
ומנסה לחזור לישון וכמעט מצליחה רק שרעש הסירנות מבחוץ קצת
מפריע לה.