כשכותבים מכתבים, אז יש יותר זמן. אפשר לחשוב בדיוק על כל שאלה
ששואלים, אפשר לקחת זמן לענות באריכות ובכנות. אני אוהבת
להתכתב. תמיד יותר נוח לי לתקשר בכתב מאשר בעל פה, אולי בגלל
שהצורך לענות מהר מלחיץ אותי. אולי זאת הסיבה שתמיד היה לוקח
לי כמה ימים לענות על המכתבים שלו, למרות שהתשובות שלו תמיד
היו מופיעות בתיבת הדואר שלי ביום אחרי. בימים גרועים במיוחד
אני מדמה שהעובדה שהמכתבים שלי התעכבו תרמה לכל העניין, שזה
היה משהו בי שהכעיס אותו, מה שגרם לו ל... טוב, לא משנה.
בכל מקרה, המכתבים שלו היו מה ששכנע אותי באמיתות של משהו
שהתחלתי לחשוד בו כבר כשדיברנו אחד-על-אחד. משהו שכבר מזמן אני
משוכנעת שהוא שטות גמורה, מה שלא משנה את העובדה שהתחלתי
לחשוב, כמה דומים אנחנו. התחלתי לחשוב שהוא כמו גרסא גברית
שלי. אבל כמו שאמרתי, אנחנו בעצם מאוד שונים, ולקח לי חודשים
רבים להגיע למסקנה הזאת אחרי ש... טוב, לא משנה.
נראה לי שהתחלתי להתייחס לעניין ברצינות הראויה לו רק כשהחברות
שלי תרמו את פסיקתן החד-משמעית. זה היה אחרי שהפסקנו לדבר,
ולפני שהתחלנו שוב, בזמן שהייתי אומרת שאני מתגעגעת לשיחות
בינינו, לשפיכת הסודות משולחת הרסן, להומור שלו ולהמלצות שלו
בספרים ובמוזיקה. מן הסתם, זה מה שהכריע את העניין בשביל
החברות שלי, וגם מה שגרם לי להבין עד כמה הן צודקות. זה היה
בפעם הראשונה שהפסקנו לדבר, כשהתגעגעתי אליו. עכשיו אני לא
מתגעגעת לשיחות שלנו, רק ל... טוב, לא משנה.
נראה לי, אני לא צריכה להגיד את זה. זה די ברור, עכשיו אפילו
יותר מאז. עברו כבר שנתיים ועדיין אני חושבת עליו. |