מגדל לבן לא ברור מאיזה חומר.
במגדל יושב מישו,
רק שהוא לא סתם מישו, יש לו תווי פנים חתוליות במקצת, הוא יושב
במגדל ומסתכל מהחלון
(הערה לעצמי: תסיימי את האכספוזיציה אחרת הוא יישב עוד הרבה
זמן)
מתוך כל האדום והסגול והכחול של ענני הזריחה מגיח משב אחד
שהופך לאט לאט ללחישה. הוא מקשיב למשב הזה ונזכר,
לפני יומיים...
אך לפני יומיים היא עמדה לפניו, גופה הלבן בוהק לאור הירח
הגווע, שערה האדמוני פרוע לכל עבר.
באותו לילה הם אהבו.
מתוך לחישה של הרוח היא הופיעה בחדרו הבודד במגדל והעירה אותו
במגע שפתיה מגע שכמותו לא חש בעבר. הוא זז אחורה
אינסטינקטיבית, היא חייכה וקרבה את גופה הרך אליו. הירח שקע,
סימנים ראשונים של זריחה הפציעו בין העננים. הם כבר מזמן שכחו
מהחלון הפתוח והאור הנכנס אט אט לחדר.
פתאום, פניה קיבלו עווית מוזרה, מתוך שערה שלפה סכין נוצצת
ופילחה את חזהו החשוף.
דקה של דממה, וצליל סכין הנופלת על רצפת בטון. הוא קם ללא פגע,
שלף ציפורניים אימתניות ושיסף את גרונה, צעקה אחת והיא נדמה
לנצח.
שכחת שלחתול תשע נשמות - הוא סינן מבין שיניו בלחישה היא נעלמה
כלעומת שבאה.
עכשיו הוא יושב ליד החלון, מקטלג את נשמתו האובדת, עושה
טלפונים, משלם חשבון העברה ושולח את שאריות נשמתו בדואר.
מתחילים מחדש
הוא זוכר ומתגעגע
בשעה מוקדמת זו הוא זוכר, ברוח הבוקר הקרה הוא מדמה לשמוע
לחישה, דומה לזו שהביאה אותה אליו בעבר.
היא, שנתנה לו אושר שלא חווה עד כה. שהפיגה את בדידותו בת הנצח
במגדל, שוב ושוב הוא נזכר בכאב הסכין המפלחת את חזהו, אבל
שוכח.
מסתכל בצבעי העיניים המתחלפים ככל שהיום מתעורר, מקשיב לרחשי
הרוח - ומצטער על כך, שיש לו עוד כל כך הרבה נשמות במלאי.