אז ידעתי לקרוא שפתיים. ביג דיל.
לא הבנתי למה כולם החליטו לעשות מזה כזה עניין. במיוחד בגלל
העובדה שהייתי חרשת.
טוב, זה לא שבאמת הייתי חרשת, פשוט המצאתי מין פטנט כזה שאפשר
לי לא לשמוע. זה עשה את החיים שלי הרבה יותר קלים למען האמת.
חוץ מזה, נורא אהבתי שפתיים: ורדרדות, צרות, עבות, מתוחות. מכל
הבא ליד.
עם הזמן, כבר לא הבנתי את השפה המדוברת והקדשתי את כל השרירים
שלי בהתרכזות טוטאלית בלנסות לפענח את המילים שיצאו מאותן
שפתיים.
זה שיגע את שמוליק.
ראיתי שזה שיגע אותו. היה לו מין מבט עצבני בעיניים שרמז לי
להפסיק עם השטויות ולהתחיל להקשיב. הוא לא ידע שלהקשיב בעזרת
העיניים זה אפילו יותר טוב מלהקשיב באוזניים. הוא גם טען שאני
לא מתייחסת אליו יותר. מתי שהוא היה ממש ממש מעוצבן הוא היה
משרבב את הלשון שלו החוצה ומתחיל ללקק לי את האף. משום מה הוא
בחר דווקא את האף.
כנראה שלשנינו הייתה בעיה עם חושים.
שמוליק היה האהבה הראשונה שלי.
נפגשנו ליד הפיצוציה של אחמד. הוא ישב לו שם, עם חיוך טיפשי על
הפנים וזנב שהיטלטל. הזנב מורם ,כמובן, מתרברב. רכנתי לפניו
והתחלתי ללטף אותו. הוא כמובן נענה מיד למגעי המלטף.
לאחר כמה דקות של ליטופים, קמתי ופניתי ללכת. כמובן ששמוליק
סבל כנראה מחרדת נטישה ולכן החליט לעקוב אחריי. בין רגע התחלתי
לחבב את שיטת החיזור הזו - בסגנון הסטוקר. הבנתי שאני מתמודדת
כאן עם מקרה מיוחד- "מקרה המחזר הנלהב" כמו שהעדפתי לכנות אותו
בשפה מקצועית.
ושאני אוותר על ההזדמנות להיות מחוזרת, ועוד באופן תמידי?
בוודאי שלא.
אז חיינו המשותפים יחד, התחילו.
בהתחלה, לקח לנו קצת זמן להתרגל האחד לשני. הוא אליי, אני
אליו. אבל עם הזמן זה כבר הפך להיות "אנחנו", שוב, בשפה
מקצועית, כמובן.
כשתסמונת הפנטומימאית השתלטה עליי, שמוליק איבד את העשתונות -
התחיל לנבוח ולרוץ בכל הבית ולהפוך דברים. תמיד ידעתי שאנחנו
משלימים האחד את השני.
אחרי כמה זמן, כשהוא ראה שאני עדיין שותקת, הוא התעייף והתקרב
אליי והתחיל ללקק אותי עם הלשון הענקית שלו.
זה היופי שבמערכת היחסים שלנו - לא משנה עד כמה הייתי נוראית
אליו,
הוא עדיין חזר אליי.
כי בסופו של דבר,
שמוליק
is my bitch. |