יש ים והוא כולו שלה, היא יודעת וגם הים יודע.
אבל הים לא תמיד כאן, בחורף הוא נודד, בקיץ הוא שורף, וישנם רק
ימים בודדים שהיא ממש יכולה לומר "הים כולו שלי", וגם הים.

מצאתי אבן בצד הכביש. בדר"כ כשאני רואה אבן אני אומר לעצמי
"סתם אבן."
אבל הפעם לא אמרתי, הפעם לא אמרתי כלום, פשוט לקחתי את האבן
והשלכתי אותה לעבר הלב הראשון שמצאתי, והוא נפגע.
הלב נפגע, ואני בכלל לא התכוונתי, פשוט רציתי להבהיל אותו אתם
יודעים, בשביל הצחוק. אבל הלב נפגע אנושות, ויכלתי להרגיש
באותו
הרגע את פעימותיו הולכות ודועכות.

חשתי לקראתו להצילו, אבל זה היה מאוחר מידי, הוא הפסיק לפעום.
וזה דבר מוזר, בדר"כ לב שנפגע או שנשבר, עדיין ממשיך לפעום.
כנראה שהוא היה משהו מיוחד, עדין, או סתם פסימי.
אילו רק יכלתי להחזיר הכל אחורה, לא לזרוק את האבן לעברו,
או לספר לו את הסיפור על הים שברח בחורף ולא רצה לחזור,
אולי הייתי יכול לשנות משהו.

לקחתי את הלב והחזרתי אותו למקום ממנו הוא בא - לים.
הים כעס עליי, שצף וקצף והסיבה היחידה שלא הטביע אותי
היא שרצה שהלב יחזור בכבוד, בעדינות, בשקט, והגלים
קיבלו אותו בעדינות, אפילו שוברי הגלים הסכימו לא לשבור
גלים רק לאותו הרגע, רק למען הלב.

הנחתי אותו וחזרתי לחוף, הגאות החלה.
ידעתי שהפעם הים לא יוותר לי וניסיתי לחמוק אך ללא הצלחה,
והחלטתי לקבל על עצמי את העונש.
הים סחף אותי איתו, ובבוקר מצאתי את עצמי בלב ליבו,
והלב ההרוג לידי, כבר לא הרוג. הלב המשיך לפעום,
וידעתי שהמשפט הזה תקף לגבי כולם - והלב הזה, לא יוצא דופן.


הלב נעלם לרגע והיא הופיעה בפניי.
תמיד חשבתי שזו אגדה, ממתי למישהי יש ים שהוא כולו שלה? חשבתי
שהים הוא נחלת כולם! והיא חייכה אליי ואמרה לי משהו שביום שבו
אשכח אותו אחלה באלצהיימר.
היא פשוט אמרה לי שהיא של כולם, והים הוא שלה, היא שורפת אחד
ונודדת  לאחר, רק ימים מעטים היא נשארת במקום, במקומות מעטים,
בלבבות שאנשי אחרים פגעו עם אבנים, ממש כמו שאני עשיתי.



אמרתי לה שאני מצטער, האבן אפילו לא הייתה כבדה.
היא שוב חייכה, ונתנה לי נשיקה, בשפתיים.
יבשה, הרגשתי את הסדקים.



דקרה אותי בלב, "זה לא מקומו" אמרה לי.