והיא שכבה שם, עינייה רסיסים כחולים,
שפתייה, שמעולם לא ידעו להביע מילים,
פצועות מאובדן עצמי שנמשך כבר שנים
וידיים קרות מצטנפות בתוך הרחמים
שמישהו זרק לה
מתוך הזדהות אופנתית.

זה רק חורף. הוא משלים אותך.
מחדד כל זווית משוננת שבך,
את כל העוקצים שאת מכוונת אל הידיים שלך.
רוצה ליפול, חסרת אונים,
אל תוך ערימת עלי שלכת.


והיא נשרה. הם מיהרו לתפור אותה בחזרה, עם חוט בילתי נראה.
שלא יראו התיירים,
(עם המצלמות והבוטנים,
אלה שמעבר לסורגים)
שהיא סוררת. שהיא תלויה על חוט של רגשות אשם.
נופלת, נחבלת, מתעקשת לשרוט את עצמה,
לפצוע במלנכוליות טראגית ומלאת-רגש
את החיוך התאטרלי שלה.

השחקנית הכי מיומנת שעל הבמה, קורעת בציפורנייה את כל
העטיפות בהן התכסתה.
והגלעין, אולי בעיניכם הוא לא מתנה.
היא תשמור את האמת לעצמה.