תמיד כשנוסעים ברכב, מישהו יעקוף אותך - לעולם לא תהיה הראשון
בכביש. באיזשהו מקום זה די מתסכל - לא משנה כמה תיסע, תמיד
יהיה מישהו לפניך, ותמיד יהיה מישהו שיעקוף אותך או שאתה תצטרך
לעקוף. אתה יכול לעבור בדרך ערים, ישובים תחנות דרכים, ועדיין
יהיה לך לאן להמשיך, ותמיד מישהו יגיע לפניך. אבל זה לא קשור
באמת...

הסתכלו סביבכם... גבעות, עמקים, הרים, גאיות, מישור, ים, חול,
מבנים, דרכים, כבישים, הכול כל כך מובן מאליו. ובכן, לא תמיד
זה היה כך.
פעם הדברים היו נראים אחרת. באותה התקופה, האדם עדיין לא היה
בתכנון, ואפילו הדינוזאורים עוד לא שמעו על פארק היורה. באותה
תקופה היה רוח. רוח וחליל. רוח היה נושב על פני הארץ, וחליל
היה מחלל. והם היו שובבים - חליל ורוח, כמעט כל היום הם היו
מתרוצצים, משחקים, ומשתעשעים בכל מיני תכסיסים ומעשי קונדס.
וכל ערב, עת השקיעה, הם היו נחים, מוצאים להם פינת חמד, חליל
היה מנעים את האווירה בקולו הקסום, העוטף, ורוח היה מפזז בקצב.
שמש הייתה שוקעת, ורומנטיקה, שעדיין לא יודעת שמכאן היא נולדה,
התחילה להתהוות באור האדום הבוהק על רקע הים, או החולות, או
יהא אשר יהא המקום הקסום בו בחרו רוח וחליל למסיבה הפרטית
היומית שלהם. אחר כך הם היו מתחפרים בקרקע, מתכסים אט-אט,
ונעלמים.

רוח תמיד היה קם ראשון. כל בוקר הוא היה מכין הפתעה לחליל,
וכבר כאשר היה שולח בת קול ראשונה מן הקרקע, עוד לפני שיבצבצו
הפיה או הפתחים שלאורכו, התפאורה כבר הייתה אחרת לגמרי. פעם הם
הלכו לישון על חוף ציורי, תחת צמד עצי קוקוס, המים היו
תכולים-תכולים והחול, גונו חום צהבהב והוא רך ומשיי, גרגרים של
קסם שעוטפים את הגוף (או הרוח) בחום, ובבוקר רוח הפך את הפלא
הזה למדבר צחיח רחב ידיים, חסר סוף ועמוס דיונות חול. זה היה
אחד הימים בשביל רוח וחליל... כל היום הם התגלגלו מראש הדיונות
עד למרגלותיהן, מחפשים פסגות גבוהות יותר, משחקים תופסת
ותחרויות של "מי מגיע ראשון למטה". בערב, עת הבעירה השמש את
האדמה ותכול השמיים, חליל סלסל את מה שהפך לימים להיות למודל
לעולם הערבי. שירתו הקסומה, המכושפת הרקידה את רוח שנשא עמו
במערבולת את גרגרי החול. אך אותה השירה, אותם הסלסולים לא נשנו
לעולם, מעולם לא קמו כאלה שנשתוו להם... אט-אט התעייף לו רוח,
והחריש חליל, ושקעו הם בתוך חול המדבר. כל יום ארגן רוח פלא
אחר. ימים של שלג, ימים של גשם, ויום אחד הוא הקפיא ים שלם והם
החליקו המון על הקרח, וזה היה כיף. באותו היום, כשגוועה השמש,
נעטף הכול בצבעים כחולים וסגולים מיוחדים מאוד, קרני אור
אחרונות פיזזו בקלילות על הקרח, כאילו גם הן משחקות האחת עם
השנייה, ושתיהן יחד עם רוח וחליל. זה היה נפלא. השיא של כל
הזמנים, ומה שתוכנן להיות ההפתעה הכי גדולה לחליל, היה כאשר
רוח ריכז את כל הפלאים שהם כבר חוו למה שנודע לימים כ"תוהו
ובוהו". הוא בחש ורחש, נשב והעיף, זו הייתה סופה אדירה, בתומה
הכול היה עטוף בהילה זוהרת - מסה אדירה של צבעים, ניחוחות
ונופים - מחזה מרהיב ביופיו ומעורר פליאה ותדהמה, ורוח כל כך
נסחף לתוך כל העשייה וההתרגשות... שבטעות הוא ערבב גם את
חליל.

ואז זה כבר הפסיק להיות מדהים. הפסיקו גם השקיעות, שכן רוח
ערבב גם אותן. שירתו של חליל נותרה מהדהדת בראשו, ודמיונו מציף
אותו בזיכרונות - פעם הוא היה מאושר... אם היה לרוח גוף, הוא
בטח היה מטפטף דמעה או שתיים. ורוח ריחף על פני כל התוהו ובוהו
הזה, ומה שאתם תופסים כראשית ההוויה, מובן מאליו וזניח, הוא
בעצם ריכוז תכלית קיומו וכאבו של רוח. ואחרי תקופה ארוכה של
אבל, כזו שאינה נמדדת בזמן, הרי שאין ימים ואין לילות, או שנים
או יובלות, רוח הגיע להחלטה שהוא ירכיב את הכול מחדש. הוא אסף
את כל הזיכרונות שלו, את כל ההפתעות שהוא עשה לחליל, ליטש,
מיין וסידר, ואגד הכול לכדור אחד. בכל פינה הוא לא שכח להקדיש
שעה מיוחדת לשקיעה שלהם, ולכל הנוף הוא צירף את כל מה שזה גרם
לו ולחליל להרגיש. זוכר את מנגינת החליל ומשאיר אותה מהדהדת
לפעמים בקניונים ובתהומות, על פני הקרח הבוהק, בין גרגרי חולות
המדבר, בין אוושת אדוות הים, ובפכפוך מי מעיינות ונחלים. בכל
מקום השאיר זיכרונות וקסמים - משחקים שלו ושל חליל. והכדור היה
יפה, אך שומם, ורוח ניסה להחיותו, ולשחק לבד, אבל זה לא הצליח.
זה פשוט לא היה אותו הדבר בלי חליל. יום אחד, באחד המשחקים,
ניסה רוח לערבב כמה עלים ונשב עליהם מעט חיים, ויצאו לו יצורים
מוזרים ארוכי צוואר שקיימו שגרת חיים שלווה בין כל הטבע
והדומם, אך אלה לא סיפקו אותו, ויתרה מזאת, הם עשו קולות שמאוד
הרגיזו את רוח והפרו את שלוותו, אז רוח היכה בהם ושרף אותם,
ואחר כך הוא הקפיא את הכול ונח. לימים, שרידי ניסיון זה של
רוח, בצורת עצמות היצורים, נקראו "דינוזאורים".

רוח חשב המון כיצד אפשר להפוך את כדור הקרח הזה למשהו טוב
יותר, שיספק אותו, כך שהוא יוכל להיזכר ברגעים הטובים שלו ושל
חליל, אבל גם להרגיש שהוא נענש, כי הוא הרגיש אשם. לומר את
האמת, הוא באמת היה אשם. חליל לא התערבב מאליו, וגם לו איזה
פלא טבע בלתי תלוי ערבב אותו יחד עם כל ההוויה... לרוח היה
רעיון. הוא הפשיר את הכדור, ובמלאכת מחשבת איטית, בדקדקנות
ובקפדנות, הוא הרכיב מחדש בפסיפס אינסופי, פיסה אחר פיסה.
לימים התוצר הסופי של עבודתו נקרא בשם "כדור הארץ". אבן, סלע
וגרגר חול, שיח, פרח ועץ, ים וימה, נחל, מעיין ומפל, חום, קור,
שלג וגשם, ירח ושמש. הוא הרכיב עונות ושעות ושנים ולאט לאט יצר
עולם, עד הפרטים הקטנים ביותר. ובעולם הזה הוא שיבץ ערבובים
שלו - יצורים. אחרים מאלה עם הקול המעצבן. רוח רצה שיהיה יצור
אחד משמעותי ושולט במיוחד בעולם - כזה שינהל אותו, יפתח ויבנה
אותו, כזה שיגרום לשינויים, שיעשה לו הפתעות כמו שהוא עשה
לחליל. הוא הכיר בזה שבלתי אפשרי לייצר הפתעות בין ערב לבוקר,
והייתה לו סבלנות להפתעות שייקחו קצת יותר זמן ולתהליך שכרוך
בשינוי. הוא רצה שלאט לאט העולם ישתנה. מבין כל הערבובים שלו,
בחר רוח בבני האדם להוביל ולפתח, להיות החזקים שבערבוביו
ויוצרי השינוי,  אך גם זה לא הספיק. היצירה החדשה של רוח ענתה
כמעט על כל הצרכים שלו, חוץ מאחד. הוא עדיין הרגיש אשם. היה
חסר דבר אחד, כזה שילווה אותו בכל מקום וזמן, העונש הראוי לו,
שיעמוד תמיד ברקע בכל שקיעה, ציורית ככל שתהיה. אז הוא הוסיף
לבני האדם רק דבר אחד - את התהייה. ואלה, החלו לתהות: מי? מה?
כיצד? מהיכן? מה קדם למה? מי אני? מה אני? ואיך הכול התחיל?
כנראה הייתה רוח... ואולי בעצם לא? ואולי זה כך, ובעצם זה
אחרת... וכל אחד חשב על ראשית שונה, על רוח אחרת, ובני האדם
התחילו לריב על זה. ונתהוו מלחמות, פצועים והרוגים, גבולות,
הבדלים... וזה תמיד היה שם ברקע. בכל מצב, בכל נוף, בכל הווה
ורגע נתון. מסגד, כנסייה, בית כנסת או מקדש, ומי צודק ולמה.
ורוח הרגיש אשם. הוא ראה את כל זה, צפה והתייסר. הוא לא ראה
עוד נופים ציוריים מרהיבים, אלא רק דם ובכי. בכל רחש הוא לא
שמע יותר את שירת החליל אלא רק צרחות וכאב. והוא התייסר.
התייסר ושתק, כי זה מגיע לו.

ואני תוהה...

תמיד כשנוסעים ברכב, מישהו יעקוף אותך - לעולם לא תהיה הראשון
בכביש. באיזשהו מקום זה די מתסכל - לא משנה כמה תיסע, תמיד
יהיה מישהו לפניך, ותמיד יהיה מישהו שיעקוף אותך או שאתה תצטרך
לעקוף. אתה יכול לעבור בדרך ערים, ישובים ותחנות דרכים, ועדיין
יהיה לך לאן להמשיך, ותמיד מישהו יגיע לפניך. אבל זה לא קשור
באמת...