ביאנקה


אורות אדומים סנוורו את מורד הרחוב, מאירים את האווירה. פרפרי
לילה מכסיפים ערפלו את האווירה, נמשכים לאור ומרחפים סביבו
כמהופנטים. תמצית מהותם.
ואני הייתי הפרפר. את היית האור האדום, המהפנט שלי.
שבויה בקסמייך, צבעך, זוהר שונה הבוקע ממך, כך נדמה לי, מחשבות
חולפות המטשטשות לרגע את גבולות המציאות ואז נעלמות ברפרוף
מהיר ומותירות אותך לתעות בערעורי שווא.
יש שקוראים לזה אהבה. אני מעדיפה שלא לכנות את זה בשם, מחשש
שיתרגל לנוכחות במחשבותיי ויקבע שם.
הקיר כולו הואר באדום, כמו גם המדרכה שמסביבו. האורות צבעו
הכול, ויצרו לפרפרים אשליה של שלמות. קירבו אותם אליהם,
מבטיחים, מניפולטיביות רכה. כמה יפה. הפרפרים רקדו בריגוש.
צמרמורת דקיקה חצתה את גבי. זיכרונות? אולי. מעט תחושת דז'ה-וו
זחלה בי בעודי צופה בדקות האחרונות באושרם הבדוי של פרפרי
הלילה. לילם היחיד. האירוניה, העוקצנות והוויזואליות המשכרת של
הרגע עינגו את מחשבותיי בעקצוצים וצמרמורות. קצת כמוך.
הדלקתי סיגריה ונשענתי לאחור, נשכבת על מכסה המנוע הקר של
הפורשה שלך. אהבת את הפורשה הזאת. אף אחד לא יאמין שוויתרת
עליה בשבילי. העשן הקיף אותי אופף את הנוף בענן אפרפר.
הפרפרים קרבו בהיסוס לאורות, מסרבים להכיר באדישות מושא אהבתם
אליהם. אם רק יתקרבו עוד קצת, אולי...
תודעתי זחלה מעצמה ממראות מציאות לזיכרונות, עד שלא ידעתי
הבחנתי מה באמת מולי.
לפתע היית את מולי, ושוב היינו בחדרך. הסדינים הלבנים היו רכים
מכדי להיות אמיתיים. גופך העירום נראה שוב מזמין כל כך, מפתה
ומושלם על כל פגמיו.
אפר הסיגריה צנח על האספלט הלח לצידי. עוד עשן התווסף למה שיצר
מסגרת, כמו פלאשבק בסרט ישן.
ושוב היה גופך צמוד לשלי. בין אצבעותיי, בלשוני, בעיניי. מגעך
מצית בי השראה שתאבד בשיכרון נשיקותייך.
שאריות הסיגריה כבו. הנחתי לבדל המת לצנוח באיטיות מייגעת.
שאיפה ראשונה מסיגריה חדשה מילאה את ריאותיי.
קול גלים מתנפצים. זה היה מציאותי. רסיסים קלושים וקרים של מים
ניתזו על כתפיי. נמצאתי ליד המזח. ריחם המלוח של המים, בערבוב
העשן וריחו המתוק של גשם שנגמר הציפו את האוויר סביבי וסחררו
אותי, כמו את הפרפרים הכסופים.
ראיתי אותך, מניחה ראשך על שדיי, נושמת לאט, חרישית. רגלייך
נכרכות בשלי במצוד אחר חום.
חורף קר.
התנפצות גלים רועשת קטעה את חוט המחשבה שלי, קוטפת ממני רגעים
מתוקים. פרפר ראשון צנח בדממה על האספלט. האורות לא הבהבו
אפילו... שאפתי שוב מהאוויר המשכר והנחתי לאפר להכות במכסה
המנוע. הפרפרים הנותרים חגו סביב האורות כאילו לא נקטע עתה חלק
ממעגל הקסם שלהם.
חזרתי לזיכרונותיי. נמצאתי בביתך. רחצתי מידיי את דמך. אני
עדיין חשה את מגעו הקטיפתי, מושלם. כמו בד ארגמן נוזלי ורך.
עוד מהדהדות אנקות הכאב שלך באוזניי.
עוד סיגריה כבתה. השלכתי את השאריות הרחק, אל המים. הזדקפתי
לישיבה, גבי מתקמר קלות.
הפרפר האחרון צנח לצד חבריו המתים על המדרכה שהייתה המוארת
עדיין באותו אדום זעקני ומצועצע, ועל חלק מרוחק ברצפה משתקפת
הכתובת המוארת במהופך. "שקרים".
אירוני, חשבתי לרגע. אך זה לא היה מעניין מספיק כדי להתעמק בו.
התנעתי את המכונית ונסעתי, רחוק ככל שתיקח אותי הפורשה שלך.