רק צעקה אחת שלי, אולי תבין. רק צעקה.
"היי אני פה, תחתייך, בנקודת ראייה שלך. היי-הסתכל!"
אבל לא שמעת אותי צועקת ולא ראית את כאבי, אז המשכתי ללכת,
משנה את עצב פניי ומרימה ראשי בתקווה שלא תשים לב לדבר הזה
שעובר בי. אך הוא זוחל כה לאט, וגופו הארוך מקומט ומאותר
בתערים, לרגע לא מפסיק לחתוך את פניי. אתה שואל אם כואב לי
ואני עונה לך שלא "מה קרה? עשיתי משהו?" מנסה לענות לך בשקט
ולמתוח את שפתיי לכיוון חיובי של חיוך, אך כל מה שיוצא לי מהפה
זה מטר של שקרים. התחבאות וכל מה שאני רוצה זה להיות נסתרת
מפניו הרבים של כדור הארץ.
לא רוצה להיות עצובה לידך. לכן שותקת לא לוחשת מילה. לו רק
יכולתי להגיד לך שכל העולם נהפך לשניה, לשתף אותך עם איזו
מהפיכה במזרחה של אירופה, לו רק יכולתי להבין למה אני לא
מבינה, לו יכולתי לשמוח ולא להיות עצובה לעולם, לו רק יכולתי
להיות מושלמת בשבילך.

בום.
ניפצתי עוד בלון של יום שמחה בלונה פארק הומה צחוק וחיים. וההד
של הפיצוץ נושא גליו אליי, אני כנראה כבר רחוקה מכדור הארץ.
עייפתי מלשאול, הרי הכל כה סתמי ואני סתם עוד מספר במערכת
השמש. עולם מנוכר. אז היטלר החליט לרצוח המונים. יופי, ולמערכת
שלנו ניתן הכוח להרוס המונים ולגרום לנפשותיהם לאבד משפיותם.
כשלאף אחד לא אכפת באמת שנמות.

קר בשמיים. הסתכל. אני פה, למטה, פה.
אל תתן לעינייך לעבור דרכי שוב. הפעם לא אוכל לחזור לכדור
הארץ.

ושוב צעקה.