היא אמרה לי ששיר הוא הגירסה העצלה של הסיפור שמאחוריו. זה מה
שהיא חושבת.
היא אמרה לי שיש לסיפורים שלי פוטנציאל, רק שאני מתעצלת להרחיב
עליהם ולכתוב אותם.
באמת חבל שהיא חושבת ככה ובאמת חבל שהיא פרסה את הפילוסופיה
שלה עליי, כי בכך היא גרמה לי להרהר בזה ולהגיע למסקנה שסותרת
אותה - היא טועה.
בסיפורים, לרוב יש הרבה זיבולי שכל ואני כותבת אחד רק אם בתור
שיר הוא לא יעביר את המסר. כשאני אומרת זיבולים, כוונתי ל -
הארכה, מילים רדודות מידי או לפעמים אף גבוהות מידי וזה יוצר
קושי מסוים להתחבר. שירים לעומת זאת, מצליחים לפעמים להעביר
בלי קושי את המסר שמאחוריהם וזה לעיתים אפילו דורש קצת מחשבה.
אז לא רק ששירים עוזרים לנו לחשוב, אלא לפעמים הם מצליחים
להעביר את המסר שמאחוריהם ביתר קלות מאשר סיפור כלשהו...

למה הדברים שלה השפיעו עליי כ"כ? היא ביקרה את היצירה שלי -
"כמו סונטה" ואיכשהו הדברים התגלגלו לפילוסופיה שלה על
כתיבה... היא אמרה שכדאי לי להפוך את רוב השירים שלי לסיפורים.
לא היה לי את הלב להגיד לה שאני פשוט לא מסוגלת. לא בגלל עצלות
או משהו דומה, אלא פשוט בגלל שהם נורא אישיים. בשביל סיפורים
מהיום יום שלי, מתוארים בפרוטרוט יש לי את הבלוג. הדפיוצר שלי
הוא בשביל להעלות את המחשבות האנונימיות שלי ובצורה כלשהי
עדיין להשאיר אותן אנונימיות. אולי יש פה ושם גילויים
חושפניים, אבל לא משהו שיכול לגרום לי בושה של ממש. אולי אם
הייתי הופכת את "רדודה" או את "יפה לנצח" למשל לסיפורים קצרים,
הייתי מקבלת תגובות יותר טובות, אבל אני יודעת בביטחון מלא שאז
אנשים שקרובים אליי היו נפגעים.
חבל שיש דברים שפשוט גרמים לי להתעצב - "זה חרא". אי אפשר
להגיד חרא על שיר, כמו שלא זורקים אוכל טוב. נעלבתי, אבל כבר
התגברתי, כי הבנתי שזו צורת הביקורת היחידה שהיא מכירה. אני לא
נוטרת טינה. אני רק כותבת את המונולוג הזה כדי שתדע מה באמת
אני חושבת על מה שהיא אמרה...



3.12.04