לך
אני מצטערת שסיימתי את הקשר ועל שלא עשיתי את מה שהייתי צריכה
בזמן הנכון.
אולי אני כותבת לשווא ואולי אם אבקש סליחה הכל יסתדר ופני
יתייבשו, כי כרגע הן עוד רטובות ממלח הדמעות.
זה מוזר כי כל פעם שאני מדברת עם מישהו או צופה בתוכנית
טלוויזיה מטופשת שאמורה להצחיק, אני רק חושבת על רוך שפתייך
ועל העיניים החומות שמסתכלות בי במבט של תקווה.
פרידה אמורה להיות משחררת, הרי זאת הייתה ההחלטה שלי...
כך לא יהיה לי למה לצפות ואני אמורה כבר להפסיק לחכות לטלפון
הבא.
אז למה כשאני שוכבת במיטה ולא מצליחה להירדם, אני רק נזכרת בכל
הדברים שאתה אומר לי בקול מתוק שגורמים לי לחייך?
ולמה אני עדין מרגישה עצמי בזרועותייך ונזכרת בהרגשת הביטחון
שהכל יהיה בסדר, כאילו היה זה אתמול שנפגשנו?
לכל זה אני לא מצליחה למצוא תשובות. רק דבר אחד אני יודעת...
אני אוהבת ולעולם לא אשכח אותך
מתגעגעת, הילדה שלך