פעם חשבתי שיש לי את הכל. היתה לי אישה, היו לי חברים והכי
חשוב: היה לי כלב. אנגינה היה כלב מעורב שתמיד שמח לצאת איתי
לטיולים בשכונה ולא פספס אף הזדמנות לרדוף אחרי החתולים, והם,
בתמורה, היו מפילים את כל העציצים של אשתי במדרגות והיא היתה
כועסת עליו.

לא פעם ולא פעמיים היא אמרה לי: תקשיב, אתה חייב להעיף את הכלב
הזה לכל הרוחות והשדים. אני לא יכולה איתו יותר.

אבל אני יכולתי איתו, אז השארתי אותו. התחנפתי אליה וקניתי לה
דברים והיא הסכימה להשאיר אותו. יש דברים שאישה לא יכולה לעמוד
בפניהם ואני יודע טוב טוב מה הם.

אנגינה היה כלב נאמן. הוא עשה כל מה שאמרתי לו ואם היינו
נוסעים לים הוא גם היה שומר על הילדים שלא יקרה להם משהו.
לפעמים כשהוא היה שמח הנקודות השחורות שלו גם שמחו ורקדו לו על
האף.

באחד הימים חזרתי הביתה מהעבודה בלי שום חשק לכלום ורק רציתי
להניח את הראש על הכורסה שחמי וחמותי קנו לי לכבוד יום-ההולדת
האחרון שלי, וללטף את אנגינה.

כנראה שלאנגינה היו תכניות אחרות כי הוא נעלם ומאז לא ראיתי
אותו. בהתחלה הוא היה חסר לי מאד, עד כדי כך שהבאתי כלב אחר
מהמכלאה של צער בעלי חיים. קראתי לו ברונכיט, אבל הוא היה אחר.
הנקודות השחורות שלו תמיד היו עצובות ואחרי כמה זמן הבנתי למה.
איך הוא יכול להיות שמח אם אני לא?

החזרתי אותו למכלאה והחלטתי שיותר אני לא לוקח חיות ושום דבר.
אני אלמד את הנקודות השחורות שלי לשמוח לבד.