אתמול זה קרה שוב!
נאלצתי מכורח הנסיבות ללכת לישון בצפון, במלון.

הפעם החלטתי לפני השינה להתנקות , להירגע באמבטיה חמה וארוכה,
להשיל את השכבות שנצברו
בתקופה האחרונה.

מילאתי מים חמים באמבטיה ונכנסתי, מצויד בסיגריות, בספר טוב
ובפלאפון במידה שהיא תתקשר.
נכנסתי לאמבטיה ונרגעתי, התנקתי, התפנקתי לי כאשר המים החמים
עטפו אותי בכל המקומות,
עוטפים ומלטפים את עורי העייף.

פתחתי את ספרו של אורי אדלמן "משוואה עם נעלם", והמשכתי לקרא
מהמיקום האחרון שהגעתי אליו.
לשעה שלמה הייתי מנותק מן העולם, רגוע, שליו, מתחבר עם דמותו
של גיל שדה מהספר ונעלם מן העולם לתוך הרפתקה. לא חושב על כלום
פרט לעלילה, להתפתחות הדברים, מידי פעם מוסיף עוד מים חמים
שמתקררים לעיתם ומדליק עוד סיגרית אנחה.

גופי מתנקה, משתחרר, נעלם בתוך הקצף הגבוה ובמים החמים, הרגשתי
טוב, שליו, רגוע.

אחרי שעה, כשהרגשתי שגופי מתחיל להעלם לתוך חלום ראשון, לתוך
שינה עמוקה, הנחתי את הספר, הכנסתי את ראשי עמוק לתוך האמבטיה
ורק אפי מבצבץ כדי להמשיך לנשום, לחיות.

שמעתי את דפיקות לבי הרגועות שמסמלות על העובדה כי למרות הכול
אני עוד חיי, עוצם את עיניי ושוב כאילו לא נרגעתי, לא התנקתי
בשעה האחרונה, היא צצה שם,  בתוך מוחי, כה יפה, עדינה, ענוגה,
כל כך יפה שבא למות, שמעתי את קצב פעימות ליבי עולה בהדרגה,
והבנתי, שום דבר בעולם לא יגרום לי לברוח מהמצב, כנראה שאצטרך
לעמוד מול המציאות הקשה ולהבין - אנחנו כבר לא חברים, שום
הדחקה שום עזרה, שום בריחה לא יועילו.

נשטפתי במים חמים, ראשי מתעורר מחדש נכנס למחשבות עצובות,
קשות.

נכנסתי למיטה הקרה, מנסה לסיים עוד יום מלא בצער וכאב, מנסה
להכין את נפשי ליום חדש ונרדמתי.
בבוקר קמתי רענן אחרי שינה טובה, ועצוב, שותה קפה ומדליק
סיגרית פתיחה המעידה על היום המגיע...