קשה לי להזכר עכשיו , אחרי זמן מועט כל אך ומאורעות רבים כל כך
, איך זה התחיל. אני מרגיש  שאני מוכרח להעלות את העניין על
הכתב , למרות שאל מול תחושת השליחות שמפעמת בי , קיימת ההבנה
הברורה שאין מי שיקרא את מה שאכתוב עכשיו.
היומרנות , כמו גם תחושת האחריות , היא רבה מנשוא. איש לא מינה
אותי לכתוב את מה שיתכן מאוד ויהפוך להיות התנ"ך החדש, דברי
ימי העולם שחרב , והרישום המילולי הטוב , ואולי היחיד, שריד
לתקופה שלא תכתב בהסטוריה, או שנמחקה מלכתחילה מדפי היומנים
ומרישומי התיקיות , שנעלמה מעיניהם של כל מי שעתידים להיות חלק
באסון שבסופה , ובנס הולדתו של מה שיבוא אחריה.
אני מתפתה לעסוק בדברים פעוטים עכשיו , אבל אני יודע שהזמן
שהוקצב לי קצר ממילא , ואין שום סיכוי שאבזבז אותו על העניינים
המידיים , שסופם מוחלט יותר מהאינות הרגילה ששוכנת אחרי ענייני
היומיום , אהבה שתהיה , ושאר ירקות ,אינם מנת חלקי עכשיו , אני
יודע שמוטלת עלי אחריות כבדה יותר , לנבור בעצמי , כמשקף איזה
חתך זמן , כסמן בשדה הנרחב של רצף האירועים המהפכני, ההרסני ,
שהביא את האנושות לנקודת המפנה בה היא ניצבת מזה כמה וכמה שנים
, שהיא תבין שהיא נמצאת בה רק בעוד זמן מה , כשיהיה מאוחר מדי.
מלכתחילה אני מקציב לעצמי תשעה חדשים שלמים. יהיה זה בוודאי
אפריל לשנת 2006 כשאסיים את כתיבת זכרון הדברים הזה , זמן
הריון תקין ללידתו של עניין מוגמר , שיתפוס לו כיוון משל עצמו
לרגע שיגיח לאוויר העולם , והשינוי יחלוף על פני אנשים משתאים
במקומות רחוקים מכדי להקירם מהר מכפי שיספיקו לתפוש , והזמן
קצר והולך עם כל שניה. אולי אני נשמע לא מובן , מבולבל כמעה,
אבל כל זה הגיוני מפאת גודל המאורע, מפני שנבחרתי, ואולי בחרתי
לעצמי , להביא כאן , בגירסא האישית , הפרטית , המלאה והמקיפה
ביותר את מה שיזכר או ישכח , אך לא יתבטל במבחן הזמן , את
הסיפור האחד והיחיד , הגדול והבלתי ניתן לשיעור בסתמיותו, את
הדרמה הנון-שאלאנטית של סוף העולם.
ושוב , איך זה התחיל?
מבחינתי לפחות , זה התחיל מזמן. מזמן , זמן הוא מושג שמקבל
פרופורציות חיות כמעט כשרואים מהמורה גדולה כל כך , משמעותית
כל כך ברצף בו הוא מתנהל מגיחה אל מול פניך , אזי קשה יהיה
להגדיר את המועד בו התחיל הכל, בעבורי , כזמן רב. לא שנות דור
אפילו , למעשה , אפילו לא עשור אחד.
הייתי לקראת סוף שנות העשרה שלי. אחרי בית הספר התיכון , לפני
הצבא , לפני שקרו אותם דברים שצבעו כותרות בדם והזעיקו עולם
ומלואו ,והכל היה שליו כל כך , אז נדמתה זו כתקופה מטורפת ,
כמו איזו מערבולת מסתחררת של רגעים גדולים , שרק עכשיו מתגמדים
אל מול פני המאורעות שרדפו אותם.  ארץ ישראל של אותם הימים
היתה בוערת באש שנדמה כי נשלחה מכל מקום אפשר- השטחים חזו
בלידתה של אינתיפאדה חדשה, שונה , מאבק מזויין ארוך ועקשני
שעתיד לגבות קרבנות רבים משני צידי המתרס , ולהביא לחוסר מוחלט
בתוצאה כלשהי , המדינה עצמה נקרעה בנסותה לתמרן עצמה מול העולם
שהלך והפך עויין יותר בדעת הקהל שלו כלפיה , תוך שבתוכה פנימה
תססו אינספור מיעוטים נרגנים , עניים , עשירים ,עובדי אלוקים
וחסרי אלוהים, אנרכיסטים וסוציאליסטים , ערבים עם בעיות זהות
ויהודים עם בעיות זהות , ערב רב של יחידים בתוך כור ההיתוך
הפלסטי שהלך והוכיח מרגע לרגע עד כמה דקות ושבירות דפנותיו
שיסודן בחלום ובסיס קיומם מראה את חוסר יציבותו הצפויה
והגוברת.