חייל במדים
בעולם גמדים
כשפים ומכשפים
אנשים אכזרים
חוקים וחוקות
ונשים רחוקות
ובגדים ובגידות
בעולם מלחמות
ובבוקר בו אני קם
איתי מתעורר לו כל העולם
צועד לעבר אותה משימה
שהגדירה הסטיגמה -
ושמה עבודה.
גברים מזוקנים
ונשים עצובות
שחייהם לא חיים
מלאי עבודות
וזמנים מוגדרים לשנים הבאות
קמים ועובדים שעות נוספות.
וכולם רצים אחר הממון,
ואני מביט מהצד
כי יש לי המון
לא ארדוף,
לא אחשוק
באותה תאווה
שגבתה החברה
כישלונה היא עצמה.
ובגדר הזמן בו הקציב אלהים
ממלאים אנשים את חייהם הם רצים
ולמוח האדם המורכב וחושב
לא נתנו להתפתח הוא תוכנת כמחשב
ומתגאים בו באדם שמצליח יותר
לזכור את הכללים וכך זה מוכר.
האופנה והפסולת שיצליח לייצר
יעמדו לפניו ויהיו למייצג
אך ביום בו נמות
לא אשפה ולא שטות
נשימה תיעצר
והזמן יתקצר
וכל אותם הדברים שצברנו
ושמנו שהלך לפנינו
ימחקו בין רגע
ויזרקו עימנו
לתוך בור שיחפרו לנו בנינו שגידלנו
לא חוכמה היא
לא גאווה,
טיפשות וזריזות שלימדונו החיים
ואני מעדיף למות בתוך ים שוצף וקוצף
בין שוברי הגלים
כשראשי מתנגש ונושק לסלעים
והמוות מבחיל ומגעיל
תעלה הגאות,
ותיקח את הרוע את שלמות הטעות.
ובין ארבע רוחות שמים
תעלה נישמתי
לעבר הלא נודע
בה אמצע מנוחתי.
פינת מחבואי מין הטימטום האינסופי
הרוע האכזריות, השפל, הגאווה המתנוססת,
הוי אלהים היכן אתה מסתתר
עד מתי תתחבא בין רוחות אנשים,
הנשים הגברים הילדים
הם כולם אותה פסולת
שיצרו השטנים המכשפים השדים
החולים הקברנים הגיבורים המהוללים
שיצרו עולם ובו שחיטות דמים
שבו החיוך התמים הוא למטרת רווחים
כמה עצובים הם חיי -
כמה עצובה האבדות
כמה עצוב זה לחיות בעולם הטעות...