זה היה בבוקר מלא שמש אבל היה סגריר, הרוח התחילה חיש לבוא
שערה התפזר אט אט, כמו היה מנווט על קצב תקתוקו של שעון עוצר,
זז ואז עוצר ואז זז עוד קצת.
היא הייתה יפה ועצובה כך אני תמיד גורם לה להרגיש, לאחרונה אני
מעניק לעיניה אושר של דקות ולמחשבות שלה לאחר מכן עצב לשנים.

אני מעולם לא התכוונתי שזה יהיה כך להפך כל זמן, כל החיים, כל
הוויה שלי רצתה לעשות אותה מאושרת לראות אותה מחייכת. בבוקר
שעה ששערה המבולגן מתלתל לכל עבר מסתיר את אוזנייה את עיינה את
שפתיה...

אני  שונא את זה, כל פעם שאני ניסיתי לנשק אותה בשפתיים הייתי
נתקל בשערות, ואני מבטיח לכם שאם אתם מכירים הורס מצב רוח קטן,
מהיר ויעיל יותר מאשר זה איני מקנא בכם, בכל אופן אם כך צריך
לתקן את זה ל: אני רוצה לראות אותה כל בוקר שעה שהערך העליון
של קוקייה בשיער מקודש וגם בצהריים... וגם בין הצהריים...
ובערב ... ובלילה... ובכללי 24 על 24 היה בהחלט נחמד!

היא חייכה חיוך משועשע ,לועג ומשגע חיוך שאומר לך חצי אני
בתולה והחצי השני אומר אני זונה איך היא עושה את החיוך הזה,
שאלה טובה.

אבל הכרחתי את עצמי להיות חסר רגשות שעה שהיא שאלה "האם אני
נראית עד כדי כך רע במדים?" בעוד היא מזיזה את גופה כך שהוא
יבליט את שדיה במצב אחר הייתי שוקל לתת לה... אמ... שיקול דעת
במתן התשובה לא! בקול טייזר ובהברה מיוחדת.

אבל הפעם הייתי מוכן לכך, ידעתי שאני חסר ברירה הפעם - ועד כמה
שהייתי רוצה שהמצב יהיה אחר, בינתיים זה נסגר בינינו, ותפקידי
היה להעביר לה את זה. זה היה הדבר הכי לא מהנה שיכולתי לעשות
זה פגע בה, הפנים שלה היו בהלם ראיתי אותם כך רק פעם אחת לפני
וגם בפעם הזאת איני רוצה להיזכר.

אבל הייתי חייב לעשות זאת היית חייב לפגוע בה בפעם האחרונה כי
אם זה לא יפגע בה, היא תחזור - ואני לא יוכל לעזור לה אז הייתי
צריך לפגוע בה פעם אחת אחרונה מפני שאם היא תשוב
יהרגו אותה.